|
|
עמוד:11
שנמנע ממנו או תפיסה עקרונית לגבי הדרך להשתלב ולהצליח בארץ החדשה ? אני לא יודע . אני רק יודע שזה לא הרפה ממנו עד יום מותו ; לימים אנציח את זכרו בהקמה של מיזם חינוכי-אקדמי במכללת ספיר לפיתוח חדשנות ויזמות . בעוד אבי נאבק לשפר את תנאי המגורים שלנו ולטפל בבעיות הפרנסה, להקים את בית הכנסת במעברה ולהבטיח גם את עתידנו החינוכי, אימי, בשקט נפשי מופלא, ניהלה את חיינו כאילו דבר לא השתנה במעמדנו או במרחב המחיה שלנו . אימי הייתה אישה יפה באופן מיוחד . פניה החלקות והמרשימות היו רובן עיניים . עיניים המספרות סיפור . עיניים המביעות חמלה . מעולם לא שמעתי ממנה דבר רכילות או דבר ביקורת על הזולת . איני יודע אם השקט הפנימי הזה היה טבעי לה ומובנה בה, או שמא זו הייתה האווירה שרצתה ( והצליחה ) להשרות בבית . הניגוד הזה בין אבא המתרוצץ וממלא משימות, יזם ופותר בעיות המוצא מענה לאתגרים שעמדו לפניו, לבין אימא שמעולם לא יצאה מגדרה ומעולם לא הרימה קולה היה כפלא בעיניי . האם ניתן למזג את שתי נטיות האופי האלה ? האם ייתכן אדם הניחן בתעצומות הנפש של שני הוריו יחדיו ? נצרתי את השאלה הזו בליבי ושבתי ודשתי בה ביני לבין עצמי מאות פעמים לאורך השנים . אחת לכמה שנים ניצת הדיון בשאלת הקיפוח . היה או לא היה ? היה מכוון או לא מכוון ? עדתי או חובק-כול ? עוד קיים או שנעלם ממחוזותינו ? תחושותיי שלי מעורבות . כעולה חדש מארצות ערב, בן למשפחה מרובת ילדים שעלה לארץ בשנים הקשות של הקליטה, ואז גר וצמח במעברה, ראיתי את הפערים והקשיים במו עיניי וחוויתי אותם בעצמי, גם אם בזמן אמת לא תמיד ידעתי לעמוד על מקורם . אני זוכר איך הילדים בבית הספר היסודי בבת ים לעגו למבטא שלי . אני זוכר את התעמרות הפקידים שאיתם התמודד אבי, והתוודעתי גם לפער בין רמת
|
|