|
|
עמוד:10
שלנו . אני עדיין יכול לראות את תווי פניה כאשר היא לוחשת לריק, "אני כבר לא יודעת . תצטרך אתה לחשוב בשביל שנינו . " הטקסטים הועברו אלינו כלשונם, כך לפחות האמנתי, כאשר שכבנו כולנו — חמשת האחים והאחות — דרוכים על המזרנים שלנו, מי על מיטות המתכת ומי על הרצפה . הוריי קראו מדי פעם, "שקט, לכו כבר לישון,״ אבל גם להם היה ברור שזה טקס שלא נחמיץ . איש מאיתנו לא פצה פה . לא העזנו להפריע בתיאור העלילה והדמויות . לא צריך היה ללכת ולראות במו עיניך את הסרט . הסיפור על קזבלנקה נפרש לעינינו במלוא עוצמתו . המשפטים האלמותיים "זו תחילתה של ידידות נפלאה" ו"תמיד תהיה לנו פריז" המשיכו להדהד בראשי במשך שנים . רק כשראיתי את הסרט בעצמי, זמן רב לאחר מכן, הבנתי שחלק מן העלילה המסועפת היה פרי דמיונו המפותח של אחי . אבי, שהיה סוחר מצליח ומבוסס במרוקו, נאלץ להתמודד לא רק עם קשיי השפה ( שהעיקו עליו גם שנים אחר כך ) , אלא כמובן גם עם קשיי כלכלת המשפחה . הבירוקרטיה וההתנשאות הפקידותית היו לאבן נגף קבועה . הוא רצה למשל להקים בית כנסת במעברה, ולשם כך נדרש לכתת רגליו מן העירייה לסוכנות היהודית ומשם למועצה הדתית — וכל זאת בדרכו ללשכת העבודה . אך רוחו לא נפלה . על כל הקשיים פיצתה מבחינתו העובדה שהצליח לעלות לארץ ישראל . שום דבר לא השתווה לזה בעיניו . הוא הגשים חלום של דורות . לא חש לרגע שהוא משלם מחיר . נהפוך הוא, אבא התהלך בתחושת הישג . הוא השיג את המטרה ששאף אליה, וכעת נרתם אל היעד הבא : להבטיח השכלה ראויה לילדים, ולעשות זאת ללא ידיעת השפה, ללא קשרים וללא הכרת השטח . עד שהגשים את המטרה הזו לא יצא לעבוד, אלא נגס עוד ועוד בחסכונותיו ונאבק עד שכל אחד מאיתנו מצא את מקומו במסגרת חינוכית נאותה . הוא עצמו פרש מבית הספר בכיתה ד' או ה', אך החינוך שלנו, ילדיו, היה מבחינתו המטרה העליונה . האם היה זה פיצוי על החינוך הפורמלי
|
|