|
|
עמוד:9
יהיו טובים יותר, וגם הפרנסה . " מקום מגורים במרכז הארץ לא נמצא לנו . כלומר, לא מיד . בסופו של דבר הצליח אבי לשוחח בטלפון עם קרוב משפחה שלנו, שהיה פעיל בסוכנות היהודית, והסכים לארח אותנו בביתו בינתיים . שהינו שם במשך כשלושה שבועות, עד שנמצא לנו מקום מגורים במרכז הארץ : צריף אסבסט במעברת בת ים, עם חדר אחד ושירותים חיצוניים . התגוררנו שם כך, תשע נפשות, במשך כמה שבועות, עד ששודרגנו אל צריף אסבסט מרווח יותר, עם שני חדרים וחצי מטבחון . אנחנו הילדים היינו בהלם, אך ההורים הקפידו להפגין אופטימיות, והתאמצנו לדבוק בה גם אנחנו בשעה שכור ההיתוך המפורסם התיך את כולנו יחד, ולאט . היה קשה להתרגל גם לסביבה החברתית החדשה . ההיטמעות בבית הספר הייתה מאתגרת — הילדים שהגיעו למעברה שבועות או חודשים לפנינו הבהירו לנו "מי בעל הבית", כדרכם של ילדים — וגם הסחות דעת לא היו בשפע . ספרים בצרפתית כמעט לא היו, ספרים בעברית עדיין התקשיתי לקרוא, והקשיים הכלכליים צמצמו את ההזדמנויות לבידור מחוץ לכותלי הבית . לכך, אגב, נמצא פתרון מפתיע : אחי הגדול מוטקה, שהיה אז בן שמונה-עשרה, זכה מפאת גילו ומעמדו כבכור להיות היחיד מאיתנו שזכה אחת לכמה זמן בכרטיס קולנוע . באותם לילות נשארנו ערים כולנו והמתנו בדריכות לשובו . כאשר שב, תמיד בשעת לילה מאוחרת, כולנו כבר שכבנו על מזרני הקש ההדורים שסיפקה לנו הסוכנות היהודית והמתנו לתיאור הסרט . שום במאי לא יכול היה לתאר את הבעות פניו של האמפרי בוגארט ואת תנועותיו כפי שהיטיב לעשות אחי . כל סצנה וכל רפליקה הועברו אלינו אחת לאחת, בטון הנכון ובמקצב הנכון . אחותי הצעירה, נורית, הצהירה לימים שהתאהבה אז נואשות בריק, ואילו אנחנו האחים התאהבנו כולנו באינגריד ברגמן . היה קל ליפול שבי בקסמה : תיאורי יופייה ועדינותה הפכו אותה לממשית בצריף
|
|