|
|
עמוד:8
מעולם לא ריפה את ידיו . היום, בדיעבד, אני מבין שזו הייתה אחת ההחלטות היזמיות הנועזות שלו . עזבנו חיי רווחה ויצאנו אל הלא נודע . זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעליתי על ספינה, והמסע לנמל מרסיי היה מטלטל פשוטו כמשמעו . תנודות הספינה הרעועה חברו אל הטלטלה בחיי ואל ההלם שליווה את כל האירוע . החלק השני של ההפלגה כבר היה קל יותר . עשינו אותו באוניית נוסעים גדולה ומרשימה שנשאה את השם "תיאודור הרצל" ( גם על סיפונה, יש להודות, הקאנו לא מעט ) . ביום השביעי של ההפלגה, בשעת בוקר מוקדמת, הכריזו הרמקולים בצרפתית, "אנחנו מתקרבים לארץ ישראל . אתם מוזמנים לעלות לסיפון ולראות את הארץ המובטחת . " רצנו אל הסיפון, עדיין בכתונת הלילה . נעמדנו על הסיפון קצרי נשימה, אחזנו במעקה . "לא רואים כלום," נשמעו קריאות מכל רחבי הסיפון עד שאחד המבוגרים, שהחזיק משקפת, צעק, "הנה זה ! אני רואה . " חלפה שעה ארוכה עד שגם אנחנו יכולנו לראות פיסת קרקע . קולות השמחה התערבלו בקריאות קולולו מסורתיות . היו מי שהתעטפו בטלית ובירכו . אני שמחתי בעיקר על ההזדמנות לרדת אל אדמה יציבה לאחר שבוע של טלטלות בים . מן הספינה, אם כך, המשכנו אל ההאנגר שממנו הופנו העולים החדשים אל עיירות מגוריהם החדשות . אבי התרוצץ בין הפקידים שישבו מאחורי השולחנות החשופים, וטיפלו בשלל שלבי הקליטה . השעות חלפו . המבנה הלך והתרוקן . "הלילה כבר נישאר כאן," הודיע לנו אבא לבסוף, בקול חמור ומתוח . "למה ? " תהינו . "לא מצאו לנו בית ? " "הם מציעים לנו לגור בעיירה אחת, מעלות . " "מה רע במעלות ? " הקשתה אימא . "אנחנו צריכים לגור במרכז הארץ," קבע אבא . "בתי הספר שם
|
|