|
|
עמוד:14
סכין 14 אחרי זה יש הרבה מהלומות, לצוואר, לחזה, לעין, לכל מקום . אני מרגיש שהרגליים שלי קורסות תחתיי ואני נופל . יום חמישי, 11 באוגוסט, היה הערב התמים האחרון שלי . הנרי, דיאן ואני טיילנו ללא דאגה בשטח המכון ואכלנו ארוחת ערב נעימה ב-" 2 אֶיימס", מסעדה בפינת אזור הפארק הירוק הנקרא ״בֵּסטוֹר פלאזה״ . העלינו זיכרונות מהרצאה שנשאתי שמונה-עשרה שנים קודם לכן בפיטסבורג, על חלקי ביצירת "הרשת הבינלאומית של ערי מקלט" . הנרי ודיאן נכחו בהרצאה וקיבלו השראה להפוך גם את פיטסבורג לעיר מקלט . הם התחילו במימון בית קטן אחד ובמימון משורר סיני, הואנג שיאנג, שלמרבה הרושם כיסה את הקירות החיצוניים של ביתו החדש בשיר באותיות סיניות גדולות בצבע לבן . הנרי ודיאן הרחיבו את הפרויקט בהדרגה, עד שהיה להם רחוב שלם של בתי מקלט, "דרך סַמְפְּסוֹנְיָה", בצד הצפוני של העיר . שמחתי להיות בשטקווה, לחגוג את ההישג שלהם . מה שלא ידעתי זה שהרוצח-בפוטנציה שלי כבר היה נוכח בשטח של מכון שטקווה . הוא נכנס באמצעות תעודת זהות מזויפת, עם שם בדוי שהורכב משמותיהם האמיתיים של קיצונים מוסלמים שיעים ידועים, ואפילו כשהלכנו לארוחת ערב וחזרנו לבית ההארחה שבו התאכסנו הוא היה שם איפשהו גם כן . הוא היה שם שני לילות, משוטט, ישן תחת כיפת השמיים, בודק את אתר ההתקפה המתוכננת שלו, בונה את תוכניתו מבלי ששום מצלמת מעקב או מאבטח יבחינו בו . היינו עשויים להיתקל בו בכל רגע . אני לא מעוניין להשתמש בשמו בדיווח הזה . המתקיף שלי, המתנקש בי, המטופש שמניח לגביי השערות שווא, ושאיתו היה לי מפגש כמעט קטלני . . . מצאתי את עצמי חושב עליו, אולי בסלחנות,
|
|