|
|
עמוד:14
הורי דרך 14 ומטלטלת . עמדתי קפוא דקות ארוכות, ואז פניתי ימינה, פנייה שהיא מנקודות הציון המשמעותיות בחיי . מצד אחד, היא סמל לילדוּת שהסתיימה מוקדם, מוקדם מדי . אבל מצד שני, היא פיתחה בי חוסן ויכולת להתמודד עם מציאות מאתגרת . ההחלטה ללכת לבית כנסת חדש כילד יתום, לפנות לציון הגבאי ולבקש ממנו לרכוש לי כיסא, זכורה לי כאחת החוויות העצובות אך גם המחזקות ביותר שחוויתי בחיי . ( ליאור ) * כשהייתי בת שלוש, אחותי זהבה ז”ל נפטרה מלוקמיה . היא הייתה חולה לפחות ארבע שנים, שכן כשהייתי בבטן אמי, אמרה לה האחות בטיפת חלב : איך את מעיזה להביא עוד ילדה לעולם, כשיש לך ילדה כל כך חולה בבית ? זיכרון הילדות הראשון שלי הוא השבעה בבית הוריי . קמתי משינה, הגעתי לסלון, כולם ישבו על הרצפה, עצובים . ניסיתי להתחבק, להתרפק, לעשות 'חנדלך' של ילדות בנות שלוש, להצחיק . ראיתי מבטים קהים, לא מזמינים, וכל מה שהכרתי עד כה — השתנה . גדלתי עצובה . מצחיקה את האחרים, אבל עצובה . זיכרון הילדות השני שלי קשור ליום הראשון בבית הספר, בכיתה א' . פתאום היו סביבי כל כך הרבה בנות בגילה של זהבה . חזרתי הביתה, חיכיתי לאמא שתחזור מהעבודה, וכשחזרה שמחתי לבשר לה : מצאתי את זהבה ! אמא לא הגיבה . ראיתי שקשה לה . לא הבנתי למה לא מדברים איתי עליה . שנים . כשהייתי בת 17 נפטר אחי בנימין ז”ל . סרטן בוושט . בן 30 עם ילד בן שלוש ותינוקת בת שלושה חודשים . אני זוכרת היטב את חודשי הגסיסה שלו בבית החולים,
|
|