|
|
עמוד:14
האם ובתה היו בלתי נפרדות . חממה האריכה את חלקה בעסקה וינקה במרץ עד גיל ארבע, עד שנכנעה אימהּ להיריון עם אברהם, אח לחממה, ולאחריו נולדו שרה ושושנה . דודהּ של אימי, שמואל, אחיו הצעיר של אביה, התגורר עם הוריו, עם שני אחיו ועם שתי אחיותיו בכפר בשם בנֵי בִִּהְלוּל ( ששימש גם שם האזור ) , במרחק של כשלושים ק״מ דרומית לצנעא, כשמונה שעות רכיבה על חמור . שמואל עסק עם משפחתו במסחר בפירות יבשים ובאגוזים, בעיקר שקדים, צימוקים, תמרים ואגוזי מלך . האקלים השמשי של תימן הקל על ייבוש התוצרת בשמש על גבי פיסות בד גדולות . תחת הדרכתו של אביהם אהרון, אומנו שמואל ואחיו מגיל צעיר לעסוק במסחר . הבנים ואביהם צעדו לצד חמור שהיה בדרך כלל עמוס בתוצרת ומכרו את מרכולתם בכפרים השונים לאורך הדרך . שניים מהאחים נאלצו לפרוש : יוסף, שהתעוור מאבעבועות שחורות והמיר את עיסוקו בטחינת חינה - עיסת צבע אדום ששימשה לקישוט העור - ואחיו הבכור, סבי יחיא, שרגלו הייתה פצועה, רכש לאחר שנישא חנות קטנה להכנת סנדלים ושם עבד . החנות הייתה ממוקמת סמוך לחנות ערק, שם ״הוא היה עוצר, קונה ושותה ערק ורק אז מתחיל את יום עבודתו,״ מספרת אימי בצחוק קל שמעיד על חוסר ההיגיון שבדבר . חממה ידעה שמשפחתה קשת יום . רומיה אימהּ לא רק ניקתה את בית הכנסת הסמוך, אלא עבדה גם בבתי משפחות אחרות : ניקתה את בתיהן, כיבסה את בגדיהן, טחנה את חיטתן, אפתה את לחמן והלכה לשאוב עבורן מים מהבאר . בתמורה קיבלה כסף ומוצרים חיוניים . במהלך החגים הייתה שבה הביתה עם קמח, תפוחי אדמה, בשר או בגדים להלביש את ילדיה ולטשטש את חרפת העוני . בהיעדר מוסדות רווחה התפתח מנגנון לא פורמלי של עזרה שבו היה מצופה שהעשירים יתמכו בעניים ביותר, ובתוך כל זה תמיד היה הקב"ה, כפי שביטא שלום שבזי, המשורר התימני מהמאה ה- 17 : "אִם נִנְעֲלוּ דַּּלְתֵי נְדִיבִים דַּּלְתֵֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ״ . מתימן אל ציון 14
|
|