|
|
עמוד:12
12 מיכל לביא והדחיפות הדחיקו רגש זה . לחלק מאיתנו גם אחרי תקופה ממושכת כל כך אין מקום בנפש לגעגוע . הוא מבליח לפרקים ונהדף, כי המשימה היא הצלת נפשות . נראה שמאז 7 באוקטובר היה עלינו להמציא עולם מושגים חדש, עולם של מילים שלא קיימות, ונראה שעדיין לא הצלחנו להמציא אותן . מנעד התחושות והרגשות השתנה, התרחב, הפך אחר ביקום המקביל שבו אנחנו מתנהלים מאז . המילים מתקשות לתאר את שהלב והנפש חפצים לדבר אל מול האימה שנחוותה ועדיין נחווית . השפה הפכה מוגבלת בתיאור סך התחושות והרגשות . העולם הפך זר כל כך . "אין מילים לתאר" הפך שגור בפיהם של רבות ורבים, כמו הגענו לקצה . קצה היכולת, קצה הביטוי, קצה המבע . גם הגעגוע במצב של אי-ודאות קיצונית הוא אחר . המחקר המופיע בספר זה על אודות הגעגוע נכתב כמה שנים לפני אותו יום ארור, ונבע מתוך אובדן שחוויתי ומתוך כמיהה למצוא את האמצעים האסתטיים שבאמצעותם ניתן לגלם את רגש הגעגוע . במהלך החקר, מעולם לא עלה מתוך החומרים הוויזואליים והטקסטים המחקריים שבהם נתקלתי או מתוך האובדן והניסיון האישי שלי התייחסות לגעגוע במצב של אי-ודאות קיצונית, געגוע שלא ידעתי על קיומו עד ל- 7 באוקטובר, געגוע שאיתו מתמודדים בנות ובני משפחות בני הערובה הנמקים בשאול חמאס . געגוע זה של אי-ודאות קיצונית כאשר הידיעות על האהובות והאהובים מועט כל כך עד אינו קיים תקופה ממושכת, טומן בחובו רגשות שלא עלה בדעתי לשייך לרגש זה . בין סוגי הגעגוע שהפכו מרכזיים הם : געגוע של אימה, געגוע של דאגה, געגוע של פחד . המנעד הפך אחר, כזה שמעולם לא חשבתי שקיים . סוג של געגוע שמעולם לא חוויתי . געגוע המופיע במצב של אי-ודאות קיצונית ומתמשכת, השוכנת במחוזות אפיים שהנפש לא הכירה בעולם של לפני 7 באוקטובר, וככל הידוע לי גם לא המחקר . ברגעים שבהם נכתבות מילים אלה עמרי ו- 58 חטופות וחטופים נוספים עדיין נמקים בשבי, וטרם נחתם הסכם לשחרורם . כולי תקווה שעד צאת הספר
|
|