|
|
עמוד:12
12 פרודוקטיביות אטית עובדי מגזר הידע היו תשושים נפשית — "שרופים" מפעלתנות גוברת ובלתי פוסקת . המגפה לא התחילה את המגמה הזאת אבל היא דחפה אותה אל מעבר לסף הנסבלוּת והביאה אותה לידי קיצוניות איומה . לא מעט עובדי ידע שנאלצו בבת אחת להתחיל לעבוד מהבית עם ילדים צורחים בחדר הסמוך בזמן שהם עצמם היו בעוד פגישה בזום, התחילו לתהות, "מה אנחנו עושים פה בכלל ? " התחלתי לסקר את אי-הנחת בקרב עובדי ידע, וגם הבניות חלופיות של משמעות בחיים המקצועיים, בניוזלטר הוותיק שלי וגם בפודקאסט חדש שהתחלתי זמן קצר לאחר פרוץ המגפה . כשהתחילה תנועת האנטי-פרודוקטיביות לצבור מהירות עברתי לסקר את הנושא בתדירות גבוהה יותר בכתבות שלי ב"ניו יורקר", שאני נמנה עם צוות הכותבים בו . בסופו של דבר זה הוביל לכך שבסתיו 2021 התחלתי לכתוב פעמיים בחודש טור בשם "חלל עבודה" שהוקדש לנושא זה . הסיפורים שחשפתי היו מסובכים . אנשים הרגישו שקשה להם להתמודד עם המציאות החדשה, אבל המקורות לתשישות הגוברת שלהם לא היו ברורים מאליהם . בדיונים אונליין בנושאים אלה עלו שפע תיאוריות מגוונות ולפעמים סותרות : המעסיקים הגדילו ללא רחם את הדרישות מעובדיהם כדי לסחוט מעבודתם תועלת נוספת ; לא, זאת בעצם הפנמה של תרבות המהללת פעלתנות בהשראת משפיעני פרודוקטיביות ברשת — זה מה שמוביל לתשישות שלנו ; או אולי אנחנו בעצם עדים להתמוטטות הבלתי נמנעת של השלב האחרון של הקפיטליזם . אנשים הפריחו האשמות וביטאו תסכולים, ובה בעת, אומללותם של עובדי הידע הלכה והעמיקה . המצב נראה קודר, אבל כשהמשכתי את התחקיר שלי בנושא, שמתי לב לניצוץ של תקווה — תקווה שאותה הצית הסיפור שבו פתחנו את המבוא הזה . כאשר נתקלתי בפעם הראשונה בסיפור על הימים הארוכים שעברו על ג'ון מקפי בבהייה בעלי העץ שבחצר ביתו, קיבלתי אותו כנוסטלגי — כתמונה מהעבר הרחוק, מתקופה שבה נתנו לאנשים שהתפרנסו מפעילות מחשבתית את הזמן ואת הפנאי הדרושים ליצירת דברים מרשימים . "כמה נחמד יהיה לעבוד בעבודה כזאת, בלי לדאוג בנוגע לפרודוקטיביות", חשבתי . אבל אחר כך הִכתה בי ההכרה : מקפי דווקא היה פרודוקטיבי . אם מרחיבים את זווית הראייה, מסתכלים על מה שהוא עשה מעבר לימי הקיץ של 1966 שבהם שכב על השולחן בחצר, וחושבים על הקריירה שלו במלואה, מוצאים
|
|