|
|
עמוד:13
13 מבוא כותב שהוציא לאור 29 ספרים, בהם אחד שזכה בפרס פוליצר ושניים שהיו מועמדים לפרס הספר הלאומי . במשך חמישה עשורים הוא גם כתב מאמרים בעלי אופי ייחודי עבור ה"ניו יורקר" ; ובקורס הכתיבה המפורסם שלימד באוניברסיטת פרינסטון הוא טיפח הרבה כותבים צעירים שנהנו בהמשך מקריירות מצליחות משלהם — רשימה שנכללים בה ריצ'רד פרסטון ( Preston ) , אריק שלוסר ( Schlosser ) , ג'ניפר ויינר ( Weiner ) ודייוויד רמניק ( Remnick ) . אין הגדרה מתקבלת על הדעת של פרודוקטיביות שלא תהיה נכונה לגבי ג'ון מקפי, אף על פי ששום דבר בהרגלי העבודה שלו לא היה קדחתני או משתק מרוב עומס . התובנה הראשונה הזאת התפתחה למה שהפך לרעיון הליבה שחוקר הספר הזה : אולי הבעיה של עובדי הידע היא לא בעיית פרודוקטיביות במובן הכללי, אלא הגדרה מסוימת ולקויה של המושג הזה, אשר הפכה בעשורים האחרונים להגדרה רווחת . את עומס היתר הבלתי מרפה ששוחק אותנו מחוללת האמונה שעבודה "טובה" דורשת להיות עסוקים יותר ויותר — להגיב יותר במהירות לאימיילים ולצ'אטים, לקיים יותר פגישות וישיבות, לבצע יותר משימות, לעבוד יותר שעות . אבל כשבוחנים את ההנחה הזאת בעיון, מתברר שהיא אינה עומדת על יסודות מוצקים . הגעתי למסקנה שאפשר להצדיק באותה קלות גישות חלופיות לפרודוקטיביות — כולל כאלה שאינן מייחסות חשיבות רבה לרשימות מטלות העולות על גדותיהן ולפעילות בלתי פוסקת, אבל דווקא מייחסות ערך רב לבטלה מהורהרת כמו של ג'ון מקפי . מעבר לכך, התחוור לי שההרגלים והטקסים של עובדי ידע מסורתיים כמו מקפי הם לא רק מקור השראה ; אם חושבים עליהם בתשומת הלב המתבקשת לאור המציאות במקומות העבודה של המאה העשרים ואחת, הם יכולים להיות מקור עשיר לרעיונות היכולים לשנות כליל את צורת החשיבה המודרנית על הישגים מקצועיים . ההתגלויות האלה עוררו חשיבה חדשה על הגישה שלנו לעבודה ובסופו של דבר התגבשו לכדי חלופה מפותחת להנחות האחראיות לתשישות הנוכחית שלנו :
|
|