|
|
עמוד:11
11 מבוא מכשול עבורי", הסביר לי אחד הקוראים שלי באימייל . "ההנאה שבלחשוב ובלעשות דברים היטב היא עונג אנושי שטבוע עמוק בתוכנו… ו ( יש לי ) הרגשה שהיא מידלדלת כשקושרים אותה לפרודוקטיביות" . בתגובה בבלוג שלי כתב מישהו, "מונחי הפרודוקטיביות הם שם קוד לא רק לעשייה של דברים אלא לעשייתם בכל מחיר" . התפקיד הייחודי שמילאה המגפה כגורם שעורר את התחושות האלה ניכר לא פעם בתגובות שקיבלתי . כפי שהעירה קוראת רגישה, "העובדה שפרודוקטיביות = פריטים שמיוצרים, דווקא ברורה יותר במגפה העולמית הזאת, כאשר מצפים מהורים שהתמזל מזלם להמשיך לעבוד ולהפיק כמויות דומות של עבודה תוך כדי הטיפול בילדים וחינוכם" . האנרגיה הזאת הפתיעה אותי . אני אוהב את הקוראים שלי, אבל בדרך כלל לא הייתי מתאר אותם במונח "משולהבים" . עד אז . ברור היה שמשהו משתנה . עד מהרה התברר לי שהיחס השלילי המתגבר לפרודוקטיביות אינו רק נחלתם של הקוראים שלי . מאביב 2020 ועד קיץ 2021 , תקופה בת פחות משנה וחצי, ראו אור לפחות ארבעה ספרים חשובים שטיפלו ישירות בתפיסות מקובלות בנוגע לפרודוקטיביות . היו אלו Do Nothing של סלסט הֶדלי ( Can't Even , ) Headlee של הלן פיטרסן ( Laziness Does , ) Petersen Not Exist מאת דבון פרייס ( Price ) , ו" 4,000 שבועות" מאת אוליבר בורקמן . התשישות הזאת מעבודה השתקפה גם בכמה וכמה גלים של מגמות חברתיות אשר סוקרו בהרחבה ובאו בזה אחר זה בתקופת המגפה . תחילה באה התופעה שכונתה "ההתפטרות הגדולה" — ההתרחקות מכוח העבודה במגזרי כלכלה רבים ושונים . בין הנרטיבים הרבים הקשורים אליה התבלטה בקרב עובדי מגזר הידע המגמה לצמצם את תביעות הקריירה שלהם . לאחר "ההתפטרות הגדולה" באה עליית "ההתפטרות השקטה" — התנגדות אגרסיבית שהחלה בקרב עובדים צעירים יותר לציפיות של מעסיקיהם בנוגע לפרודוקטיביות שלהם בעבודה . "אנחנו עובדים יותר מדי, חיים ביותר מדי סטרס, תמיד לא מרוצים, ומתאמצים להגיע לרף שממשיך לעלות ולעלות", כותבת סלסט הֶדלי 7 כמה שנים קודם לכן, גישה כזאת יכלה בהקדמה לספרה Do Nothing . להיתפס כפרובוקטיבית, אבל בשיא המגפה, הדלי פשוט ביטאה את מה שהרגישו רבים . כעד לאי-הנחת הגוברת והולכת, התחוור לי שמתרחש משהו חשוב .
|
|