|
|
עמוד:12
חיים חזן 12 באבחת חרב של נטישת השדה, מכורח או מרצון, כרוכה במחיר מוסרי כבד של התנערות מאחריות לאינטימיות שנוצרה בו, עד כדי מעילה באמון ואף האשמה עצמית וילידית בבגידה . כגודל ההתמסרות לשדה כך גוברת עוצמת המבוכה לנוכח השבר שבהיפרדות ממנו וככול שהשהות בתוכו ממושכת, עמוקה וכוללנית יותר, כך ילכד האנתרופולוג ברשת היחסים ובמערכות הסמלים שטווה וטיפח עם נחקריו . אמנם סוג זה של התערות אופייני למחקרי שדה מסורתיים, שבמהלכם מרחיק האנתרופולוג נדוד מקרקע צמיחתו ומתנתק ממנה לפרק זמן ארוך ומתמשך . אך גם במחקרים קצרי מועד ובלתי רציפים, המקובלים באנתרופולוגיה בת ימינו בזירות משתנות שאין להן גבולות מוגדרים, החותם האנתרופולוגי עדיין נותר כסימן היכר מוטבע של מורשת המותג הדיסציפלינארי, המבחינה בינו לבין תחומי ידע אחרים . הקוד האתי כתוצר זמן ומקום ההתבטאויות וההתחבטויות המוסריות של האנתרופולוג אינן רק בינו לבינו, אלא הן מתקיימות בתוקף משביה של רוח הזמן בשיח האנתרופולוגי התוך-תחומי . כך, למשל, הנסיון של הממשל האמריקאי בשנות השישים של המאה הקודמת להשתמש בשירותיהם של מדעני חברה ובכללם אנתרופולוגים, על מנת לקדם תוכניות הקשורות בלחימה בדרום מזרח אסיה ובדרום אמריקה, האיץ באגודה האנתרופולוגית האמריקאית לנסח, ב- 1971 , קוד אתי הקורא לאנתרופולוגים להשית על עצמם מגבלות מקצועיות, שימנעו מהם לשתף פעולה עם פרויקטים המסכנים חיי אדם ומערכות תרבותיות, העלולים להיפגע מיוזמות מדינתיות מעין אלה . עיקרו של המסמך הוא בהכרה כי ליבת המחויבות של האנתרופולוג היא לשלומם ולרווחתם של האנשים והקהילות אותן הוא חוקר . מכאן אף, בדומה לשבועת הרופאים ההיפוקראטית, נגזרות ההימנעות מגרימת נזק, הצורך בהסכמה מדעת של הנחקרים, ההקפדה על שקיפות ובכלל זה ההתרחקות ממגע עם זרועות חשאיות של הממסד ולבסוף פרסום גלוי אך חסוי פרטים מזהים של ממצאי המחקר . המגמה הזו של שיקום האמון בין השדה לאנתרופולוגים, שנחשדו לעתים, ולא בכדי, בשיתוף פעולה לא תמים עם כוחות מדכאים ובניצול ציני וכפוי טובה של הילידים, התגברה והורחבה בעדכונים, שנספחו לקוד האתי של האגודה ב- 1998 ואשר הדגישו את החובה לשיתוף ידע עם נחקרים ועמיתים, את החובה
|
|