|
|
עמוד:11
השיח התאופוליטי וביקורת המדינה בשירת אלתרמן 11 1 — נחשב נקודת מעבר תרבותית, טריטוריאלית, כלכלית ופוליטית ) ו’שיבה אל ההיסטוריה’ חד-כיוונית בין תקופות, אשר מידת הנתק וחוסר הרציפות ביניהן העצימו את הוודאות כי מדובר בקִדמה ובהתקדמות שאינה יודעת נסיגה . למרות הניסוח האידאולוגי החד-משמעי שראה בציונות ביטוי לניתוק מוחלט, המחקר הביקורתי המאוחר מערער על מיתוס הנתק הזה . חוקרים הראו כי רבים מהיסודות התרבותיים והאידאולוגיים של הציונות מבטאים לא מהפכה ממש אלא דווקא שינוי של דפוסים מסורתיים והמשכיות סמויה של מבנים קיומיים, לשוניים ותאולוגיים מובהקים מן הגולה . במקום ביטול מוחלט של המסורת, חילנה הציונות את המבנה המשיחי והעבירה אותו לתחום הלאומי- פוליטי : מונחי גאולה ושיבה היו לאתוס ציוני חלוצי ולא הצליח לנתק את העברית החדשה מהמטענים התאולוגיים וההיסטוריים שלה . הדרישה להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל הוטענה במונחים טריטוריאליים- פוליטיים, ובו בזמן שימרה את קידוש המרחב האופייני למסורת . אפשר לטעון אפוא כי הציונות הייתה לא מהפכת ניתוק אלא מהלך תאופוליטי מורכב שהמבנים והרעיונות של התרבות המסורתית הומרו בו לכדי אידאולוגיה פוליטית מודרנית, אך שמרו על חיוניותם ועל השפעתם הסמויה על המעשה 2 הלאומי . 1 אמנון רז-קרקוצקין, ׳השיבה אל ההיסטוריה של הגאולה — או : מהי ה”היסטוריה” שאליה מתבצעת ה”שיבה”, בביטוי ״השיבה אל ההיסטוריה” ? ’, בתוך : שמואל נח איזנשטט ומשה ליסק ( עורכים ) , הציונות והחזרה להיסטוריה : הערכה מחדש , יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1999 , עמ’ 249 - 276 . 2 לטענתה של אניטה שפירא, תנועת הפועלים הארץ-ישראלית ׳נבעה מעולם המיתוס היהודי והיתה ארוגה מחלומות על גאולה, משיחיות, ארץ אבות ותיקון עולם במלכות שדי . אלה לא נרכשו על ידה מן המחשבה המרקסיסטית . לאמיתו של דבר היא קנתה את החשיבה המרקסיסטית והלבישה אותה על הרמץ החם של תקוות כמוסות, שמקורן לא רציונלי’ . ראו : אניטה שפירא, יהודים חדשים, יהודים ישנים , עם עובד, תל אביב 1997 , עמ’ 253 . המהלך הציוני, אף שדגל בחילון ובנתק תרבותי, ביצע בפועל טרנספורמציה של מבנים תאולוגיים והטעין אותם במשמעות פוליטית וארצית . כך לבש האתוס החלוצי צורה דתית-פולחנית : החלוצים אימצו אורח חיים שהעבודה נחשבה בו ׳דת’ ( כמו תפיסתו של אהרן דוד גורדון ) , וקומונות חלוציות, דוגמת ביתניה, קיימו טקסי ריקוד ודבקות בעלי צביון אנלוגי לזה של החסידות . בד בבד עם התופעות האלה, לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, נשמע בשיח הציבורי — בעיקר בעיתונות העברית — שיח רווי מונחים תאולוגיים דוגמת ׳גאולה’, ׳דחיקת הקץ’ ו’ביאת המשיח’ . ראו : רז-קרקוצקין, ׳השיבה אל ההיסטוריה’, עמ’ 254 . גם השירה הארץ-ישראלית הדגישה את הזיקה המפורשת בין המעשה החלוצי של כיבוש השממה לעשייה דתית ופולחנית — באמצעות שימוש נרחב ומובהק בלשון המושאלת מהמסורת התאולוגית היהודית . מגמות אלו ממחישות כי ההינתקות הנטענת מן המסורת לוּותה למעשה בהעברה של עוצמה תאולוגית מן הדת אל המעשה הלאומי והחלוצי . הערה זו נועדה להדגיש כי גם הציונות החילונית כביכול לא הצליחה להתכחש לשורשיה היהודיים המכוננים וכי הנתק הנטען מהמסורת אינו מוחלט . מסיבה זו הטענה על אודות המקורות התאולוגיים של השיח הציוני מתמקדת במכוון בציונות החילונית המרכזית ומתעלמת מהציונות הדתית ( אשר ביטאה בגלוי את הזיקה בין דת ללאום עוד בעלייה הראשונה ) . בחירה זו נועדה להמחיש כיצד חלחל המטען הסמנטי והמבני התאולוגי לשיח החילוני הציוני והטעין אותו בעוצמה פולחנית ומשיחית, ובכך חשף את ההמשכיות הסמויה בין הגלות לגאולה המודרנית .
|
|