|
|
עמוד:12
12 נאן שפרד ושלג, הצמחים, האדם . למותר לציין, שלהרים אין תוכן עניינים סדור, ובתום קריאת הספר יש לטרוף את פרקיו, כמו חפיסת קלפים, ולשאוף את ההרים פנימה כמכלול : ״הסלע המתפורר, הגשם המזין, השמש המַחיָה, הזרע, השורש, הציפור – כולם אחד . עיט וּורוניקה אלפינית הם חלק מכוליותו של ההר . ״ הספר מפרק את ההר למרכיביו רק על מנת להדגיש את היותם בלתי ניתנים לפירוק . צמח ועיט, נשים ואנשים ומים, פרח ואייל וכפור – בלתי נפרדים כמו עפעף ועין ( דימוי של שפרד ) . הספר הזה נשלח מהעבר אל העידן שלנו, הזקוק כל כך להבנה האחדותית הזאת . הוא הקדים את זמנו, וזמנו הוא עכשיו . כששפרד מתארת מים היא כותבת, ״לובנם של המים האלה פשוט . הם שקיפות יסודית . כמו [ . . . ] דממה . ״ ובהמשך, ״מה שראינו מתחת למים ניחן בצלילות נוקבת יותר ממה שראינו מבעד לאוויר . . . תהום כה עמוקה של בהירות, שהתודעה נעתקה . ״ בל נשכח : המתואר הוא הדבר היומיומי מכול, מים . כולנו ראינו מים ונגענו בהם גם היום . אבל רק סופרת כזאת יכולה להראות את נס המים : לא נס חד-פעמי במובן של הכאה בסלע שמפיקה מים לצמאים במדבר, אלא הנס שבעצם קיומם של מים זורמים ; כשאך מניחים להם להיות מה שהם, ללא זיהום, ללא התפלה, ללא סכרים וללא תוספים . מים מן הגרניט, ״נובעים מהסלע . . . לא עושים דבר, שום דבר, מלבד להיות עצמם . ״ כשקראתי את המשפט הזה ידעתי שאהיה חייב לשתות
|
|