|
|
עמוד:12
אבי אלקיים ועודד מימון 12 רמז על הדרכים להגיע למקום ההשגה ולא פתח שער רחב עדיה, אם משום שביקש לכמוֹס דרך זו מן ההמון ואם משום שהעדיף לחוד חידות . אור טוען, כי הפתרון לשאלת דרכי המבע האניגמטיות של הרקליטוס עומד על הערכתו את השפה כמכשול בדרך להשגת אינטואיציה ממשית של הלוגוס . השפה מבטאת לדידו את הדיכוטומיה המושגית שבהכרת האדם ( המערכת ממשיגה ועל דרך זו גם מנגידה ) . האחדות ההרקליטית היא אינקלוסיבית : הרקליטוס מצביע על האחד בלי לשלול את הריבוי . הוא מנסה אפוא לנתץ את המושגים הקיימים, ולהימנע מהמשגה חדישה, שתרחיק את האדם מן ההשגה העילאית . כמובן, שכנגדו, אצל פרמנידס, הריבוי הוא הטעיה, יש רק אחד . הרקליטוס קבע גם כי 'הסדר היפה ביותר' כמוהו 'כערֵמה מגובבת באקראי' ; עם זאת, קשה לומר שהקבוע ההרקליטי הוא שינוי אקראִי . אדרבה, השינוי הוא על פי הלוגוס, והוא במידות נתונות . לדעת אור, ההשתנוּת המתמדת הזאת, הנטבעת אליבא דהרקליטוס מהלוגוס, ניתנת להשגה באמצעות החושים והפניית המבט החוצה אל הטבע . פרמנידס, לעומת זאת, מבטל את השגת החושים, וטוען כי האחד עשוי להיות מושג רק על ידי התבוננות אפיסטמית פנימית . בניגוד לפרמנידס היוצר דיכוטומיה מוחלטת בין האחדות ( הנצחית ) ובין הריבוי ( האשלייתי ) , טען הרקליטוס כי האחדות והריבוי הם פניו של הלוגוס, וכי ההוויה בנויה כולה על אחדות-ניגודים — בטבע, בשפה האנושית ובהכרה החושבת כחלק מהטבע . מרק אלן וקנין מתמקד במאמרו מהי תודעה : מדקארט ועד לוינס בנושא התודעה האנושית במחשבה הפילוסופית הקונטיננטלית מרנה דקארט ( 1596 - 1650 ) ועד עמנואל לוינס ( 1906 - 1995 ) . בדבריו מבחין וקנין בין הוגים רציונליסטיים ובין מבשרי הפוסט-מודרניזם . דקארט טען כי על האדם להיעשות בחינה 'לוח חלק' ; שׂוּמה עליו לשכוח כל מה שלמד על ידי הטלת ספק והתנערות מסמכות ולהתחיל ללמוד מחדש . חיי ההכרה הפעילים של כל פרט קובעים את קיומו ואת התנהלותו בעולם . לעומת זאת, מודל הידע של גאורג וילהלם פרידריך הגל ( 1770 - 1831 ) הוא טלאולוגי-פרוגרסיבי — האדם עתיד להגיע טיפין-טיפין לכדי הידע השלם האפשרי מבחינה פנומנולוגית . טענת הגל היא שהאדם הולך ומבצע טרנספורמציה מתודעה ראשונית לתודעה מוחלטת . הוא גם מניח קיומו של ידע סופי שעל האדם לרכוש . בניגוד להגל, אצל ברוך שפינוזה ( 1632 - 1677 ) ואצל לוינס, מה שעומד במוקד הדברים הוא תשוקה לידע, ליצירתיות, לחשיבה — לא הידע עצמו . בניגוד לדקארט, לא הספק וההתנערות מסמכויות קודמות מניעים את התודעה, אלא החשק להחכים . לאלו הוסיפו שפינוזה ולוינס ( עם כל השונוּת שבין שיטותיהם ) כי שוררת זיקה בין מה שאדם לומד במחשבתו
|
|