|
|
עמוד:14
14 ד"ר מיקלוש ניסלי הצצתי מחרך בצד הקרון וראיתי המולה גדולה במיוחד ליד הרכבת . את מקומם של אנשי האס-אס שליוו אותנו עד כה תפסו אחרים . עובדי הרכבת עזבו . ומקִטעי שיחות ששמעתי הבנתי שאנחנו מתקרבים אל סוף המסע . טור הקרונות החל לנוע שוב, וכעשרים דקות אחרי כן נעצר בשריקה ממושכת של הקטר . מבעד לחרך ראיתי שממה : האדמה היתה צהבהבה, בדומה לאדמתה של שלזיה המזרחית, ומנוקדת פה ושם בחורשות עצים ירוקות ששברו את חדגוניותה . שורות ישרות של עמודי בטון וביניהם גדרות תיל שנמתחו מלמטה עד למעלה נמשכו אל האופק . שלטים הזהירו אותנו שגדרות התיל טעונות מתח חשמלי גבוה . בתוך המרובע הענקי שבין עמודי הבטון ניצבו מאות בלוקים מכוסים בנייר זפת ירוק ומסודרים ברשת רחובות מלבנית שהשתרעה עד מחוץ לטווח הראייה . דמויות של אנשים מרופטים למראה, לבושים בבגדי היוטה המפוספסים של אסירים, נעו במתחם המחנה . חלקם נשאו קרשים, אחרים מכושים ואתי חפירה, והלאה משם היו עוד אסירים שהעמיסו תיבות מטען גדולות על משאיות . את רצף גדרות התיל שהקיפו את המתחם קטעו מדי שלושים - ארבעים מטר מגדלי שמירה גבוהים, שבכל אחד מהם עמד שומר אס-אס ליד מקלע שהונח על חצובה . זה, אם כן, היה מחנה הריכוז אושוויץ, או בפי הגרמנים חובבי הקיצורים KZ-ה , שמבטאים "קָצֶט" . לא מראה מעודד במיוחד בלשון המעטה, אבל הסקרנות שהתעוררה בנו באותו רגע גברה על הפחד . הסתכלתי סביבי על חברַי לקרון . הקבוצה שלנו היתה מורכבת מעשרים ושישה רופאים, שישה רוקחים, שש נשים, ילדינו וכמה אנשים מבוגרים יותר, גברים ונשים — הורינו וקרובי משפחתנו .
|
אחוזת בית
|