|
|
עמוד:11
הקדמה | 11 עבודת הפרך . ציטוט של מוחמד עלי הופיע שוב ושוב : "שנאתי כל דקה באימונים, אבל אמרתי לעצמי, 'אל תפסיק . תסבול עכשיו, ותחיה כמו אלוף עד סוף ימיך'״ . למחרת חג המולד, במקום לנצל את יום החופש לשינה, גהרתי מעל הרשימות הישנות שלי ותהיתי מה השתבש . האם איבדתי את מוסר העבודה ? אבל כשחזרתי לבית החולים למחרת, נחוש להתאמץ עוד יותר , דבר לא השתנה . נשארתי במחלקה עד חצות — ובכל פעם שהלכתי לשירותים דקלמתי את המנטרה של מוחמד עלי — אבל הניירת רק המשיכה להיערם . לחולים נמאס מחוסר היעילות שלי . ולא הקרנתי שום שמחת חג . בסופו של היום הקשה ביותר בחיי, הרגשתי מרוקן לחלוטין . ואז, משום מקום, נזכרתי במילות החוכמה של המורה שלי, ד"ר בארקלי . "אם הטיפול לא עובד, כדאי לבדוק מחדש את הדיאגנוזה״ . לאט-לאט, ואז בבת אחת, התחלתי לפקפק בכל העצות שקיבלתי אי פעם לגבי פרודוקטיביות . האם הצלחה אכן כרוכה בסבל ? מה זאת "הצלחה" בכלל ? האם בכלל אפשר לסבול עוד ועוד ? האם זה הגיוני שהצפה תתרום להצלחה ? האם אני צריך להקריב את הבריאות והאושר שלי בשביל, ובכן, משהו ? זה היה קשה ונמשך כמה חודשים . אבל בסוף הגעתי לתובנה : כל מה שנאמר לי על הצלחה היה שגוי מן היסוד . לדפוק את הראש בקיר לא יהפוך אותי לרופא טוב . עבודה קשה יותר היא לא המפתח לאושר . אבל יש מסלול אחר להגשמה עצמית : והוא לא רצוף חרדה, לילות לבנים ותלות גוברת והולכת בקפאין . לא היו לי כל התשובות, רחוק מזה . אבל לראשונה זיהיתי את ניצניה של גישה חלופית . גישה שלא נסמכת על עבודת פרך, אלא על ההבנה כיצד להפוך עבודה קשה לנעימה יותר . גישה
|
|