|
|
עמוד:13
ממית נאבן 13 הראשונה, כשהיה בן 18 בלבד . בארץ הוא לימד את עצמו מלאכות שונות, ועבד בבית חרושת ליציקה ובהתקנת משאבות ביקב של ראשון לציון . לאחר עשור של עבודת כפיים ניצל את הידע הטכני שצבר כדי להקים ביפו בית חרושת משל עצמו, שעסק בעיקר בייצור משאבות 4 מים עבור המגזר החקלאי המתפתח במושבות העלייה הראשונה . מפעל זה המשיך לפעול עוד עשורים רבים, ולעת זקנתו מסר אותו אבא נאמן לידי בנו גדליה . אולם הדרך לשם הייתה רצופה בקשיים ומהמורות . בשנת 1917 , במהלך מלחמת העולם הראשונה, גירשו הטורקים את תושבי תל אביב מבתיהם, ואבא ושרה נאלצו להשבית את המפעל ולהתגורר בדמשק עם שמונת ילדיהם עד תום המלחמה . הם לא היו הענף היחיד של המשפחה שמצא את עצמו מחוץ לארץ ישראל : שנים קודם לכן היגר למצרים אחיה של שרה, מרדכי ( מוטל ) מושלי, ושם התחתן ושינה את שמו לשם בעל צליל אירופאי יותר : מקס . הוא הצליח לרכוש חנות סיגריות קטנה בעיר הנמל פורט סעיד שבפתח תעלת סואץ, ובתושייתו העסקית הפך אותה לכלבו גדול ומצליח בשם 'סימון ארצט' . בתום מלחמת העולם הראשונה, כשחזרו אבא ושרה לתל אביב, הם התקשו לפרנס את משפחתם הגדולה, ופנו למקס בבקשה שיתמוך בהם כלכלית . הלה לא הסכים לשלוח כסף, אולם הציע במקום זאת להעסיק את בנם גדליה בחנותו, כדי שהנער יוכל להשתתף בעול פרנסת המשפחה . גדליה היה השלישי מבין שמונת הילדים, אולם הגדול מבין הבנים : כשחזרה המשפחה לתל אביב מלאו לו שמונה עשרה שנים . במקום לחזור לגימנסיה הרצליה ולהשלים את לימודיו, שנקטעו בשל המלחמה, הוא נסע למצרים, לעבוד ולתמוך במשפחתו עד שישתקם 5 בשנה הראשונה לעבודתו אכן שלח גדליה את מפעל המשאבות . המשכורת שקיבל למשפחתו, אולם כשהוריו הצליחו לעמוד שוב על רגליהם מבחינה כלכלית, החל לעשות לביתו . הוא הצליח בעבודתו, התמנה למנהל חנות הכלבו, ובשנת 1924 התחתן בתל אביב עם
|
|