|
|
עמוד:12
עו למ ם ש ל ב ע ל י הת וס פ ות [ 21 ] בכתביו כמעט את כל פירושי המקרא והשירה הליטורגית שנוצרו באשכנז וצרפת בימי הביניים ( שהיו ידועים בימיו, בדפוס או בכתב יד ) , לא טרח כמעט להפריד בין הזרמים והשכבות הללו, כפי שחתר לזהות את המחברים של היצירות השונות . 2 כאן המקום לתאר את תוכנו של ספר זה . המבוא מצביע על מספר גורמים שתרמו לתפיסות הצרות יחסית של התרבות הרבנית האשכנזית והצרפתית . הוא מכין את הקרקע להמשך בטענה שבעלי התוספות ותלמידי החכמים האשכנזים והצרפתים דגלו באופן כללי בהגדרה רחבה של האמיתות שניתן לגלות באמצעות לימוד תורה . בנוסף לבחינת הטקסט של התלמוד במגוון שאלות ובירורים, ניתן להשתמש בסוגים שונים של שיטות טקסטואליות ומושגיות במגוון רחב של טקסטים יהודיים ודיסציפלינות, כאמצעים מתאימים להגיע לפרשנויות אמיתיות ומשמעותיות . אכן, לעיתים השתמשו בשיטות שונות בו זמנית ( ואפילו על ידי אותו חכם ) , מבלי לחשוש האם התוצאות תואמות או מתמזגות לחלוטין זו עם זו . בסופו של דבר, כל מה שנוצר, אם נעשה בנאמנות ובמיומנות, נחשב לחלק מלימוד תורה ראוי ואמיתי . פרק א' נפתח בדיון בהבדלים הבולטים בלימודי התלמוד וההלכה בין מרכזי בעלי התוספות בצפון צרפת ובאשכנז ( גרמניה ) . הבדלים אלה ניכרים בשיטות הלימוד ובנטיות האינטלקטואליות, במבנים המוסדיים ובתפקידיהן של דמויות רבניות מובילות, כמו גם במידת הקשר בין מרכזים אלה . למרות שהבדלים אזוריים באו לידי ביטוי לעיתים בעמדות ההלכתיות או במנהגים של בעלי התוספות ( כאשר בעלי התוספות של צפון צרפת פסקו בצורה מסוימת לאורך זמן, בעוד אלה שבגרמניה נקטו בדעה שונה ) , הנקודות המשותפות הברורות שהתקיימו בתוך ובין עולמות בעלי התוספות הללו גרמו לכך שפסיקות או פרקטיקות ספציפיות רבות לא התפלגו לפי דפוס גיאוגרפי . עם זאת, ההבדלים המשמעותיים שכן היו קיימים בין מרכזים אלה ללימוד התלמוד השליכו גם על תחומי לימוד אחרים, כפי שנראה בהמשך . בנוסף, פרק זה בוחן מחדש את מידת ההשפעה של הסכולסטיקה הנוצרית על הדיאלקטיקה של בעלי התוספות, סוגיה שיש לה השלכות חשובות גם על הערכת רוחב היריעה האינטלקטואלי של בעלי התוספות . שלושת הפרקים הבאים עוסקים בהיבטים של פרשנות המקרא . פרק ב' מתמקד בשלושה בעלי תוספות צרפתיים משלהי המאה השתים עשרה, תלמידיו של רבנו יעקב תם ( החל בר' יוסף בכור שור מאורלינס, וכן ר' יעקב מאורלינס ור' יום טוב מיואני ) , שהעדיפו ( והציעו ) פירושים בגישת 'פשוטו של מקרא' ו'אגדה המיישבת דברי המקרא', בדומה לרש"י, ולא בגישת 'עומק של מקרא' של נכדו ( ואחי רבנו תם ) רשב"ם . פרק ג' דן בשני חכמים אשכנזים מובילים, ר' יהודה החסיד ור' ישעיהו די 2 ראה צונץ, היסטוריה וספרות ; צונץ, בתי כנסת .
|
|