פתח דבר

עמוד:13

פתח דבר | 13 המציאות מתהפכת . עם ישראל ידע לאורך הדורות אירועי מפתח משמחים, אך למרבה הצער ידע גם לא מעט אירועים קשים, כמו חורבן בית המקדש, השואה או מלחמות ישראל . לתוך הרשימה הארוכה הזאת של אירועים קשים התווסף אירוע נורא, בלתי נתפס – מתקפת שבעה באוקטובר . לכל אחד ואחת מאיתנו יש את שבעה באוקטובר שלהם . כולנו זוכרים איפה היינו ומה עשינו, וכל אחת ואחד מאיתנו התפרקו ונבנו מחדש באופן שונה, תיעלו אחרת את הכאב, צרכו בדרכם את המידע והסתכלו על האירועים מבעד למשקפיים שונים . התהליכים האלה טרם הסתיימו, לא לכל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי ולא לכולנו יחד, כאומה . בתוך כל הזיכרונות האישיים והקולקטיביים, אני זוכרת היטב את הבוקר ההוא . בשעה שש וחצי התעוררתי לצלצול טלפון . על הקו היה מנכ"ל העירייה, יוחנן מאלי, שהודיע לי שהחלה מתקפה מעזה לעבר ישראל . מיד ערכתי סבב טלפונים לגורמי הביטחון בניסיון להבין מה בדיוק קורה . בשיחה עם אבי הרוש, מפקד כבאות והצלה של תחנת בית שמש שגר באופקים, הוא אמר בדחיפות : "אני בבית, יש בעיר מחבלים, אני מכניס את הבנות שלי לממ"ד וכבר אצא אלייך לבית שמש" . לא הבנתי על אילו מחבלים הוא מדבר, ואז אט-אט חלחלה לתוכי ההכרה שמשהו חריג מתרחש . בפיקוד העורף, בפיקוד דרום ובמשטרה לא ידעו לתת לי פרטים ולא ניתנו שום הנחיות מיוחדות, אך המילים של אבי הדהדו בראשי . ידעתי שתחת אחריותי נמצאים 180 אלף תושבי בית שמש, שיחגגו בבוקר החג עם ספרי התורה ברחובות ובבתי הכנסת, ואולי מפאת השבת לא יודעים על האירועים . נשמתי עמוק ונכנסתי למצב של עשייה . דבר ראשון החלטתי על פתיחת המקלטים בעיר ועל כינוס בכירי העירייה להערכת מצב . אחרי שעתיים כבר כינסנו יוחנן ואני את כל הבכירים במרכז

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא