|
|
עמוד:10
פתח דבר | 9 ההאשמית לאחר מלחמת ששת הימים . הניסיון הממושך של הירדנים ל״ירדניזציה״ של הפלסטינים אחרי 1948 נכשל בעיקרו של דבר . הריכוז של מוסדות השלטון, של התשתיות האסטרטגיות ושל המוסדות להשכלה גבוהה בגדה המזרחית הוביל מאז 1948 לזרם קבוע של הגירה פלסטינית אליה מהגדה המערבית, וכתוצאה מכך התהוותה שם קהילה פלסטינית גדולה מאוד — ככל הנראה רובה של האוכלוסייה שם . במקום שתושג ״ירדניזציה״ של הפלסטינים, עמדו הירדנים בני הגדה המזרחית בפני איום שירדן תעבור ״פלסטיניזציה״ — אפשרות שזכתה לגיבוי של חלק מהימין הישראלי ואף של גורמים בעולם הערבי, בטענה כי ירדן היא בעצם פלסטין . התנועה הלאומית הפלסטינית, שחוותה התעוררות מרשימה ביותר בעידן שלאחר 1967 , הפכה לגורם המאיץ הראשי של התגבשות זהות ירדנית לאומית חדשה . בני הגדה המזרחית עיצבו את זהותם הייחודית לעומת האחר הפלסטיני האולטימטיבי, כדי להגן על נחלתם הפוליטית בגדה המזרחית . שאלות של זהות משליכות בירדן גם על הבעייתיות של הסכם השלום עם ישראל, והן עומדות ביסודה של האכזבה העמוקה שם מתוצאותיו בפועל . מבחינתם של הירדנים, השלום עם ישראל היה אמור לענות על שתי ציפיות עיקריות — גם אם הן מעולם לא היו מציאותיות לגמרי : הציפייה האחת הייתה שהשלום יוביל לפתרון הבעיה הפלסטינית במתכונת של שתי מדינות, פתרון שהיה מבהיר סופית לכולם ש״ירדן היא ירדן, ופלסטין היא פלסטין״ — כלומר שפלסטין נמצאת בגדה המערבית ובעזה, ולא בירדן . הציפייה הנכזבת האחרת הייתה ש״פירות השלום״ ישפיעו על ירדן ברכה שתשחרר את הממלכה ממצוקותיה הכלכליות אחת ולתמיד . כאמור, הציפיות האלה נכזבו . שאלת פלסטין נותרה ללא פתרון, ומצוקותיה הכלכליות של ירדן רק החריפו, והיא מוסיפה לסבול כבעבר ממתח פנימי בין הירדנים לפלסטינים ומתחושה רווחת של ביטחון לאומי רופף . החלק השלישי, העוסק בתקופת שלטונו של המלך עבדאללה השני, דן בהשלכות של מגבלות השלום מבחינתה של ירדן . מאחר שהשלום לא ענה על הציפיות, ועל רקע המשבר הכלכלי המתמשך, החריפו המתחים הפנימיים בין הירדנים לפלסטינים במדינה . ירדן הוסיפה לסבול
|
|