|
|
עמוד:12
— 11 — שהצעירה משובבת את רוחו של סבהּבאמצעות משחק, והמשיכה ללכת בצעד אִטי, ידיה שלובות מאחורי גבה . כשהסוהרת הייתה די רחוקה, הוציאה אֵלְוִוירָה את גרגרי החומוס המוכתמים בדם וסימנה על ברכיה . המרחק והאפלולית מנעו מהזקן לראות את הפצעים הפתוחים עדיין על ברכי נכדתו . הסוהרת נעצרה . היא הפנתה את ראשה, הקשיחה את פניה וצעקה : “אֵלְוִוירָה, אחורה ! “ בלי למהר חידשה את צעדיה לכיוון אֵלְוִוירָה, על שפתיה עווית של חיוך, ידיה עדיין מאחורי גבה . היא שבה לצעוק : “אֵלְוִוירָה, אחורה ! “ אֵלְוִוירָה עושה צעד אחד לאחור, רגע לפני שהסוהרת מכה בכף ידה השמאלית על הסורג בגובה פניה . “בשבילך הביקור נגמר, לכי מפה, תחזרי לאגף וחכי לי שם . “ היא פונה לסבא של אֵלְוִוירָה ומוסיפה בלי לצעוק . “לך מפה . “ הזקן מסתכל על האישה שלידו, על פֶּפָּה . הוא מבקש ממנה בעיניו להסביר לו מה קרה אבל לא מעז לשאול . “לך, לך סבא, הביקור שלך הסתיים, בשבילך ובשביל הנכדה שלך . “ אֵלְוִוירָה שומרת את גרגרי החומוס בכיסה . היא מחזיקה את הכפפה בידה הקטנה ואז טומנת גם אותה בכיסה, בולמת את הרצון העז לנופף בה כדי להיפרד מסבהּ . גם הזקן לא מעז להיפרד ממנה . הוא מתבונן בה רגע ארוך ואז מסתובב והולך . בני המשפחה של האסירות מפנים לו דרך, וממשיכים לצעוק לעבר יקירותיהם, דוחפים זה את זה כדי לזכות במקומו שהתפנה ליד הסורג . הוא הולך משם בלי להבין כלום . 4 שלג לא ירד . הנשים יצרו מעגלים בחצר הכלא, מצטופפות יחד כדי להתחמם . הן הציצו לעבר השמיים בכמיהה לשלג . אם השלג יירד מזג
|
|