|
|
עמוד:12
פקע מיתר 12 לרגעים האחרונים . בגטאות של ורשה, לודז', וילנה וקרקוב, למשל, פעלו תזמורות סימפוניות מלאות, בוצעו גם יצירות מקהלתיות, ונכתבו שירים רבים שעסקו בחיי היהודים ובגורלם . אחד השירים ששרדו הוא שיר הפרטיזנים המפורסם – המוכר בשורת מילותיו הראשונות "אל נא תאמר : הנה דרכי האחרונה" – שנכתב ביידיש במאי 1943 בידי הירש גליק, אסיר צעיר בגטו וילנה . בפרק הטרגי הרביעי, והאחרון, ניגנו התזמורות וההרכבים המוזיקליים במחנות הריכוז והמוות, כולל באתר ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם פעלו לא פחות משש תזמורות – ובכללן תזמורת הנשים המתוארת בספר זה – עד לשחרור המחנה בינואר 1945 . עצם כתיבת שורות ספורות אלה מעוררת חלחלה . הייתה זו התחנה האחרונה, הסופית, שבה המוזיקה שימשה מכשיר חסר תקדים בהופכיותו מן האנושיות או מכל הגדרה מקובלת למהותה, ואפילו לתפקידה, של המוזיקה . איך אפשר להעלות על הדעת את התזמורת המנגנת שירי לכת השכם בבוקר ושוב בערב לפלוגות הצועדים למסדרים או לעבודות הפרך ובדרכם בחזרה לצריפים הקפואים, את מופעי קבלת הפנים של אסירים חדשים המגיעים למחנה, את הנגינה כחלק מטקס הענשה – הצלפה בשוט או התעללות אחרת ; כיצד אפשר לצייר בעיני רוחנו את ליווי היהודים לתאי הגזים ואת ביצוע הטנגו או הפוקסטרוט לנידונים למוות בדרכם האחרונה ; איך אפשר לדמיין, במין ניגוד מזוויע לאלה, את נגינתם של מבחר קטעים ופרקים מיצירות מפורסמות, ובראשן מאת מלחינים גרמנים נודעים כמו וגנר, בטהובן ושומאן, כדי לשעשע את הקצינים ואת הקלגסים הנאצים ? ! הקולטור-בונד כגטו ראשון ייתכן שהתהליך כולו החל ב- 7 באפריל 1933 , שבוע לאחר יום החרם הנאצי המאורגן על היהודים, יום ההתנפלות האלימה המאורגנת הראשונה של הנאצים על היהודים הגרמנים . באותו יום חוקק המשטר חוק שכונה בציניות "החזרת הפקידות המקצועית על כנה" . באותו יום עצמו נכנס יוזף גבלס לתפקידו החדש – השר להסברה ותעמולה – בממשלת הרייך הגרמני . החוק החדש סילק את הלא-ארים, ואיתם גם את הקומוניסטים, מתנגדי המשטר וכמובן היהודים, ממשרותיהם
|
|