|
|
עמוד:11
11 הקדמה ס"ד ( SD ) , בראשות היידריך ואייכמן, להשתלט על הנהגת הארגון . בתוך פרק זמן זה הלכה והתהדקה טבעת החנק על היהודים . בהדרגה נאסר עליהם לבצע יצירות של מלחינים גרמנים ולכתוב מחזות או לעסוק בספרות ובשירה . המלחינים בטהובן ובאך היו הראשונים שנאסר לבצע את יצירותיהם, ואחרי 1938 וסיפוח אוסטריה לרייך גם יצירותיו של מוצרט ואיתו יצירותיהם של כל מלחיניה של אוסטריה . הפרק השני, שהחל מייד לאחר ליל הפוגרום הנורא ב- 9 בנובמבר 1938 , היה כאשר השלטון כפה על מנהלי הקולטור-בונד לפתוח את שעריו ולהמשיך במופעים ובקונצרטים כאילו לא קרה מאומה, גם בתוך עקבות ההרס והחורבות ובה בשעה שאלפי יהודים נעצרו, רכושם הושמד וכל שערי התרבות והעיתונות בגרמניה נסגרו בפניהם . מעתה ניהלו השלטונות את הקולטור-בונד באופן ישיר . ליהודים נותר רק מעין עלון מודפס אחד בחסות הקולטור-בונד עצמו . באורח ציני ושרירותי הותר להם לצפות בסרטי קולנוע במסגרת הפעילות של הקולטור-בונד, ובכלל זה סרטים גרמניים חדשים שהופקו בגרמניה הנאצית . הנימוק של בידול מן התרבות הגרמנית נשכח אפוא חיש קל בעת שהשלטונות קיוו לגייס את הכספים ממכירת הכרטיסים לצורכיהם שלהם . הפרק שלישי הוא מחנה הריכוז טרזין, הקרוי לעיתים "גטו", אשר בבוהמיה, לשם נשלחו יהודים רבים שעיסוקם היה מוזיקה, תרבות או אקדמיה . בטרזין התקיימו חיי תרבות, כמובן בפיקוח הדוק ונוקשה של השלטון . כמה וכמה מוזיקאים יהודים מן השורה הראשונה נשלחו לטרזינשטט, בהם הפסנתרניות אליס זומר ואדית קראוס, המלחינים גדעון קליין, ויקטור אולמן, פאבל האס, אילזה ובר והנס קראסה ( אשר הלחין את האופרה לילדים "ברונדיבר", שהוצגה בטרזינשטט חמישים וחמש פעמים בידי צוות שהתחלף מדי פעם לאחר שחברים בו נשלחו להשמדה באושוויץ ) , קוקו שומן ורבים אחרים . המוזיקאים קיימו בטרזין קונצרט מדי ערב . כמה מהיצירות שנכתבו במחנה שרדו, ומאז הן חלק מרפרטואר המוזיקה העולמי . עם כל המתואר לעיל, בטרזינשטט התרחש פרק מקביל בתולדות הקמת אותם מוסדות טרגיים וידועים לשמצה גם יחד – היודנראטים . מוסדות היונדראט ניהלו כביכול את ענייני היהודים בגטאות ובקהילות שנשלטו בידי הנאצים בשנות המלחמה והכיבוש במזרח אירופה, ובכלל זה חיי התרבות בגטאות, שהתקיימו עד
|
|