|
|
עמוד:9
9 הקדמה וחיי הרוח בחברה ובמדינה הנציונל-סוציאליסטית . גם החזון החינוכי-חברתי הפך במהירות לתעמולה פשטנית, שנוהלה על ידי בירוקרטיה מתרפסת ופחדנית של פקידים ברמה נמוכה . מרגע שהוכפפו האמנים והתרבות כולה לבירוקרטיה ולשלטון ההיררכי הנאצי, שמאחוריו הגסטאפו והס"ס, התברר שפני השלטון, ככל שלטון טוטליטרי, לבינוניות מוחלטת ולצייתנות ממושטרת . ועם זאת, חשוב לזכור שבגרמניה הנאצית התקיימו פעילויות מוזיקה בהיקף חסר תקדים אפילו בתולדותיה של גרמניה עצמה . מלחינים רבים המשיכו ליצור, ומנצחים, זמרים ונגנים מילאו את אולמות הקונצרטים עד לרגע התבוסה ממש, בשנת 1945 . הרדיו חדר לכל פינה, לכל בית ספר, לכל תחרות ספורט או פעילות מפלגתית, מבוקר ועד ערב . בכל רחוב, מפעל או מוסד היה אפשר, ולפעמים הייתה חובה, לשמוע ולהשמיע מוזיקה . לפני שנות המלחמה התפאר גבלס בכך שבשנת 1938 נמכרו בגרמניה פי שלושה פסנתרים מאשר בשנת 1933 , שבגרמניה פועלות 25 אלף מקהלות גברים ו- 8,000 הרכבי מוזיקה, ושחיי המוזיקה – קונצרטים ומופעי מוזיקה קאמרית בבתים פרטיים ובאגודות מוזיקה למיניהן – שרויים כולם בפריחה 1 אומנם כמה מן האישים המרכזיים בעולם המוזיקה האמנותית נעלמוחסרת תקדים . בהדרגה, אך לצידם היו מי שבחרו להישאר, ובראשם ריכרד שטראוס, ורנר אק וקרל אורף, וגם מבצעים נודעים כמו וילהלם פורטוונגלר, הרברט פון קאראיין, אויגן יוכום, אליזבת שוורצקופף וקרל בהם . הם השמיעו בגרמניה הנאצית את מיטב המוזיקה האירופית – באך והנדל, גלוק, היידן ומוצרט, בטהובן, שוברט, שומאן, ברהמס, ליסט וּוגנר, ברוקנר ופפיצנר, ועוד רבים אחרים . כל זה בלי העמיתים היהודים, שסולקו בתחילת הדרך, ובלי יצירותיהם של המלחינים היהודים, אך בתוספת מתמדת של יצירות חדשות, מקצתן חדשניות, כולן ( כמעט ) בחסות המשטר והמשרד למוזיקה של הרייך, ולמרות זאת, כפי שהתברר, רובן ככולן חסרות ערך אמנותי של ממש . האירוניה היא שיצירה אחת, יוצאת דופן, נכתבה באותן שנים בידי מלחין ששיתף פעולה עם המשטר : "כרמינה בורנה" מאת קרל אורף, יצירה סימפונית ומקהלתית רחבת היקף המבוססת על שירי סטודנטים מימי הביניים וכתובה בסגנון מודרניסטי, 1 Richard Grunberger, A Social History of the Third Reich, Penguin Books, ] 1971 [ 1991
|
|