|
|
עמוד:8
פקע מיתר 8 למעין עוגן לעולם החדש ששאפה לברוא ולחלון ראווה למתבוננים בגרמניה מבחוץ . הרייך כולו ממש טבל במוזיקה : ביירוית ( Bayreuth ) , עיר הפסטיבלים של המלחין ריכרד וגנר, הפכה למוקד עלייה לרגל של הפיהרר עצמו ; ההתכנסויות ההמוניות של התנועה הנאצית בנירנברג לוו במוזיקה לכל אורכן והונצחו בסרטי תעמולה שופעי צלילים ; תזמורות נהרו אל בתי החרושת להשמיע קונצרטים לפועלים ; ותנועות הנוער ופלוגות העבודה, הרכבי נגנים חובבים ומקצועיים, וכמובן גם מחנות הריכוז שהוקמו זמן קצר לאחר מכן, כולם התמלאו במוזיקה, גרמנית כמובן, אמנותית ו"גבוהה" או לצורכי בידור, בניסיון לטהר, בכפייה, את המוזיקה הגרמנית מהשפעות חיצוניות, מודרניסטיות, יהודיות, בולשביקיות, אמריקאיות ואחרות . התמיכה ב"טיהור תרבותי" מסוג זה הייתה רחבה – גם בקרב יוצרים מחוץ למוזיקה, למשל בספרות ובאמנות, ואף בקרב הוגים ואנשי רוח כגון ארנסט יונגר, מרטין היידגר וקרל שמיט . כולם שאפו להתחדשות רוחנית בגרמניה שאחרי שנות האי-יציבות והקיטוב הפוליטי בימי רפובליקת ויימאר . מקבץ גדול של סיבות, מעבר לנסיבות האישיות – סיבות מוזיקליות, פילוסופיות, תרבותיות, חברתיות ואידאולוגיות – חברו יחד לדחוף אפילו כמה מן הדמויות הראשיות במוזיקה המרכז-אירופית אל זרועות הנאציזם בשנות שלטונו הראשונות . הדבר נעשה, בין היתר, כדי להשיב את הסדר המוזיקלי והחיצוני על כנו וכדי למנוע את ביטול הדיכוטומיות שקבעו את גבולות האוטונומיה האמנותית של המוזיקה הגרמנית, זו המכונה "גבוהה" וזו המסורתית . אחדים מן החשובים שבדוברים בתנועות הימין הקיצוני, וגם במשטר הנאצי, אפילו האמינו באמת ובתמים שהדבר אפשרי במסגרת ניסיונותיהם לעשות שינוי ערכים כולל בגרמניה . היו מלחינים, דוגמת קורט וייל, הנס אייזלר וארווין שולהוף, שפנו שמאלה, למאבק אידאולוגי נגד האיום הפוליטי והחברתי שראו בימין הקיצוני . הם השתמשו במוזיקה כאמצעי . מנגד, היו גם בקרב האידאולוגים הימנים שהציעו לקיים דו-שיח בין המוזיקה לבין החברה והמדינה ה"חדשה" . והיו גם – למשל ריכרד שטראוס, פאול הינדמית, קרל אורף וּורנר אק – שאכן התפתו לשתף פעולה, אולי אפילו מרצון או מתוך אמונה ביכולתם להשפיע לפרק זמן קצר או לתקופה ממושכת יותר . כל הדרכים הללו הובילו, כידוע, למבוי סתום . המשטר הנאצי אכזב במהירות את מי שקיוו – בתמימות או כאסטרטגיה מודעת – לחדש את פניהם של האמנות
|
|