|
|
עמוד:14
14 / יום של בהירות, של ניסוח קולע ומאיר, אך כנראה שלכך לא אזכה כבר . אני לא רוצה לשוב ולהיות צעיר . אולי כי אני מבין עד כמה אני לא מעודכן . ברור לי שבתנאים של היום לא הייתי שורד . אמנם הייתי לומד להתפלל בטלפון הנייד, ״לחלוב״ נכסי תרבות בשפע, לרקוד עם עצמי בקצב, אך אני רואה שבתוך השפע הגדול והעוני הגדול, השלובים זה בזה, צעירים צריכים להיאבק על הדרך, ועד כמה השקר מפתה, וגילוי האמת קשה . בגילי אני לא כל כך מתאים למאבק מסוג זה . בכל זאת, כשאני פוגש בצעירי הדור קורה לי משהו . לא געגועים לעָבר אלא איחולים ותפילה לימים יבואו . מה מכשיר את הצעירים להתמודד עם פני דורם ? אני לא מאמין שבורותם, שהשכלתם הממוקדת מדי מצד אחד — המקרית מדי מצד שני — חוסמת את דרכם . אני מגלה שיש בהם חיפוש, רעב ועצב, הכרה עמוקה בסופות שמגלגלות אותם . אני מאמין שיוכלו למשימה העומדת לפניהם . יוסף חיים ברנר כתב כי ״הוא כותב מן המורד״ בטרם מלאו לו ארבעים, ואני למעלה מכפול מגילו אז, אך כנראה המדרון הוא אותו מדרון ולרדת בו קשה מהטיפוס בעלייה . עיקרו של ספר קטן זה הוא בשאלה מה בין האשליה לתקווה . אלו אינן נבדלות בתוצאות המעשיות אלא בגישה הכללית . כמו שרופא נשבע לקבל כנקודת מוצא את תקוות החיים ולא את המוות, כך המחנך חייב לצאת מתוך הנחה של תקווה . אך הדמיון בין התקווה לאשליה מבלבל . בשתיהן יש משהו החורג ממה שקורה . התקווה פותחת, שואלת, מערערת על המצב הקיים . האשליה, לעומתה, עוטפת, משקרת, נועלת .
|
|