|
|
עמוד:14
14 דליה עופר ילקוט מורשת המחישו את קורות היהודים בשואה . מרכזיות עדותם בתהליך הלמידה יצרה עירוב בין הזיכרון ( האישי והקיבוצי ) לבין הקניית דעת . עם הזמן הלך וגדל משקלם של סיפורי הניצולים וגם יוקרתם . שימוש נעשה גם בעדויות שהופיעו ביצירות ספרות שונות, וגם הן היוו חלק מרכזי מטקסי הזיכרון וההנצחה . מאז המחצית השנייה של שנות השישים היו סיפוריהם של אהרון אפלפלד, אורי אורלב, ושירתם של דן פגיס, אברהם סוצקובר, טוביה ריבנר ואחרים, לנכסי צאן ברזל בתכניות ימי הזיכרון . יצירותיהם, לצד יצירות של אברהם שלונסקי ( "הנדר" ) , נתן אלתרמן ( "הילד אברם" ) , חנה סנש ( "אלי, אלי" ) , עיצבו דימויים ובאמצעותן השמיעו הדמויות שהופיעו ביצירות השונות את קולן . בצד הפאתוס של שלונסקי והליריות של אלתרמן, נקראו סיפוריו המינוריים של אהרון אפלפלד ( "השחף" ) , 1 ויצירותיו רוויות הדמיון והזיכרון של אורי אורלב . לא בכדי טענה טובה פרלמוטר, שבשנות התשעים ובראשית המאה העשרים ואחת, ניתן משקל מרכזי לשורדים הן במקראות ישראל הן בהכשרתם של פרחי ההוראה . בלשון הדיבור הוחלפו ה'ניצולים' ב'שורדים' . מי שעמדו במרכז הסיפור לא היו עוד רק גיבורים, לוחמים ומורדים, אלא שורדים, המגלמים את סיפור חייהם של רבים מן הניצולים . סיפורי השורדים ערערו על מרכזיותם של מושגי הגבורה שניצבו במרכז הבמה הישראלית בשני העשורים הראשונים של המדינה והרחיבו 1 את מושג ההתנגדות . 20 מפנה נעימה ברזל את תשומת הלב לשילוב במאמרה "תפיסת הגבורה בשואה", הזיכרון והעדות במחקר ולהשפעתם על עיצוב חקר השואה בישראל . מסקנתה היא ש"תרבות זיכרון השואה הכילה מלכתחילה את הסיפור ההיסטורי בתוכה, כמשרת בצורה נאמנה יותר את המסקנה או את 'הלקח ההיסטורי' המתחייב מן השואה, 21 . תפקידם ובכך גם העניקה תוקף של אמת לפרשנות ההיסטורית הנגזרת מכך" החשוב של ניצולי השואה ביצירת התשתית המחקרית והרב – שיח שהתפתח בינם לבין חוקרים ומורים שהשואה לא הייתה חלק מן הביוגרפיה שלהם, השתלב עם ההתנסויות הלאומיות שהעלו את זיכרון השואה ולקחיה לדיון ציבורי בישראל בשנות החמישים, השישים והשבעים . אלה יצרו דיון פתוח על מושגים, ארגון התיעוד ההיסטורי ועל פרשנותם . את שאלת המחקר בדבר כנות מאמציהם של הישראלים, כבני אדם וכיהודים, להבין את משמעות השואה ואת מקומה בעולמם הפנימי, אנו בוחנים על רקע הרב שיח המתפתח והמתרחב בישראל . בהקשר זה ניתן לראות ביוצרים הניצולים, שלקחו חלק במחקר ההיסטורי וביצירה הספרותית והתרבותית וכן בנותני העדות בבתי הספר ובמוסדות ההנצחה וברשתות הקשר שיצרו, את הייצוג של הישראלי, שהשואה ממלאה תפקיד בעיצוב זהותו האישית והלאומית . הם היו הן היוצרים, הן הצרכנים של חקר השואה . הסיפור הביוגראפי, חייהם המקצועיים וכן המגע שנוצר
|
|