|
|
עמוד:14
14 ילקוט מורשת המלחמה . סיפורה הוא סיפור גבורה של ילדה קטנה, שעל אף התנאים הבלתי אנושיים שנקלעה אליהם, שמרה על רצון החיים ושרדה . פרופסור יהודה באואר כתב על הספר : "זהו סיפור חיים מרתק וחשוב ביותר, כי לבד מאיש [ אחד ] . . . אין עוד סיפור כזה בכל הספרות שאני מכיר . " צפורה הלכה לעולמה בגיל 79 אחרי מחלה ממנה סבלה בחודשים האחרונים לחייה . חלק ניכר מזמנה נאלצה לבלות בבתי חולים ובטיפולים לא קלים . בחששות שליוו אותה מפני הצפוי לה, לא שיתפה אחרים . בינה לבין עצמה הבינה שמצבה קשה . רק כך ניתן להבין את העובדה שהכינה מכתב פרידה שאותו יקראו רק לאחר מותה, והפקידה אותו בידי בניה . במכתב כתבה בין השאר : "לא נורא . מבחינת הגרמנים הייתי צריכה למות כבר בגיל 8 . אני בת ,78 הקמתי משפחה ויש המשך . זכיתי ! " אכן צפורה ניצחה את הגרמנים הנאציים . בשנת 1947 עלתה ארצה והגיעה לחברת נוער בקיבוץ בית זרע . לאחר נישואיה לאריאל הורביץ עברה לקיבוצו — גל און . בקיבוץ הצטיינה בעבודתה . הייתה חברה פעילה בחברה ולימים יצאה גם ללמודים . במשך שנים חינכה קבוצות של בני נוער שהגיעו לקיבוץ ולימדה לשון . כשהחלה העלייה מברית המועצות, לימדה גם באולפן לעברית בקריית גת . בשלב מסוים בחייה החלה צפורה לספר את קורותיה בתקופת השואה, עדות חיה מן התופת . היא הייתה בין הראשונים שליוו קבוצות של בני נוער לפולין, ושם החלה לספר את סיפורה המיוחד כל כך, סיפורה של ילדה קטנה שנשלחה למחנה ההשמדה מיידנק ושרדה . צפורה תרמה רבות גם ל'מורשת' . במשך שנים הייתה נענית לפניות של אנשי מרכז ההוראה למסור את עדותה . על כך חייבים לה אנשי 'מורשת' חוב של הערכה ושל תודה ! בין הרבים שבאו ללוות אותה בדרכה האחרונה היו גם תלמידיה . הם סיפרו על צפורה כמורה וכמחנכת, שבשבילם הייתה גם אם . את העולים החדשים שהגיעו לקיבוץ מארצות הברית אימצה אל חיק משפחתה והתייחסה אליהם כאל בנים . הם חלקו עם משפחתה את ימי השבעה, ותארו אותה כמדריכה וכמורה שתרמה להם כל כך הרבה בחיים, כדמות נערצת וכמודל לחיקוי . אישה חמה שטיפלה בהם במסירות אין קץ . יהיה זכרה ברוך . גרסיאלה בן – דרור, מערכת ילקוט מורשת
|
|