|
|
עמוד:14
לכ תוב ס יפ ו ר מ ל ח מה [ 14 ] זה כבר נשמע יותר טוב ; אבל היא הכי אהבה את : "לי לוֹרימֶר רכנה אליו מעל הפרחים . היא תמיד ידעה שזה יגיע . . . " אייבי יכלה לראות את עצמה מנסה לכתוב מזה סיפור . אבל היא הבטיחה לכתוב סיפור מלחמה ; ובסיפור מלחמה הפרחים צריכים להיות בסוף, לא בהתחלה . מסקנה אחת ברורה היתה לה, בכל מקרה, מעיון רציף בכל פסקאות הפתיחה — חייבים להתחיל באמצע, ולהתייחס לקורא כאילו מובן מאליו שהוא יודע על מה מדובר . כן ; אבל איפה האמצע, ואיך יוכל הקורא שלך לדעת על מה מדובר כשאת עצמך לא יודעת ? לאחר הרהורים ובחינה חשאית ומדוקדקת של "בדיון וממשות", החליטה הסופרת שאם תעמיד פנים בנחישות כי היא יודעת על מה הסיפור שלה, התשובה אולי תתגלה לה לקראת העמוד האחרון . "הרי אם הקורא יכול להעמיד פנים, אז בטח גם הסופר מסוגל," חשבה בליבה . והחליטה גם ( לאחר הצצה זהירה מעֵבר לכתפה ) לגנוב את המגזין ולקחת אותו איתה הביתה לניתוח באופן פרטי .
|
|