|
|
עמוד:י
י ול יחזקאל קויפמן ויחירתו ותקווה משיחית לשוב לארץ הזו ולחדש בה את המלכות שהתקיימה בה בעבר . וכך כתב : אסון הייתה בעיני היהדות הגלות עצמה, היציאה מארץ נחלתה . אבל את שבתה בארצות הגויים לא דימתה מעולם בתורה אחרת זולת גרות ונכר . מצב הנכר בארצות הגויים לא היה לה הכרח, אלא רצון : היא לא חפצה כלל להתנחל התנחלות עולם, התנחלות לאומית בארצות הגויים . אדרבה, משאת נפשה הייתה היציאה מן הארצות האלה . קיבוץ הגלויות לארץ אבות . כי האומה הגולה, אף על פי שחיה הייתה בנכר ובשעבוד, לא הרגישה את עצמה באמת דלה וריקה מנכסים לאומיים, בלי ארץ ובלי מדינה . גרה ומשועבדה "שעבוד מלכויות" הייתה בהווה . אבל מצב זה חשבה למצב ארעי . האומה דבקה הייתה דבקות נפשית בארץ שחשבה אותה לארצה ובמלכות שחשבה את עצמה מזומנת לה בעתיד . בארץ זו ובמלכות זו קשור היה גורלה ההיסטורי קשר עולם . האומה צררה את חייה הלאומיים בצרור תקוותה המשיחית , את חייה הלאומיים חיה הייתה בארצה המשיחית ובמלכותה המשיחית . 4 יחזקאל קויפמן סבר שהגורם ששמר על הקיום היהודי המתנכר הזה היה הגורם הדתי, וכלשונו : . . . הגורם ששמר את ייחודו של ישראל היה הגורם הדתי לבדו . הגורם הדתי הוא שהקים חומת ברזל בין ישראל ובין שאר העמים, התפתחות החיים הדתיים היא שהפרידה ביניהם . אולם שאר גורמי החיים החברותיים עשויים היו, לעומת זה, לאחד את היהודים עם שכניהם, לבטל את ייחודם . פעולתם של הגורמים הללו נתבטאה ביטוי מובהק בנטיית היהדות הגלותית להתבולל בסביבתה . על אותם הגורמים שבהם ההוויה הלאומית תלויה פעלו חיי היהדות הגלותית פעולה מהרסת ומפרדת : הגורם הכלכלי, הארצי, המדיני, התרבותי, פעלו כלפי הפקעת הייחוד, ופעולתם נתבטאה בנטייה הפנימית, הטבעית, של הגולה להתבולל . אלא שבכל הגורמים הללו היה ליקוי פנימי, אפשר לומר — "מטפיזי", אחד : לא היה בכוחם לברוא אחדות דתית בין בני הגולה ובין שכניהם . ההתבוללות שבאה בעטיים של גורמים אלה הייתה תרבותית-חילונית בלבד ולא היה בה כדי לבטל את ייחודו הדתי של ישראל, וממילא — גם לא את ייחודו השבטי . זה היה כוחה של הדת לשמור את העם בייחודו גם אחרי שנתפזר בין העמים 4 יחזקאל קויפמן, גולה ונכר , א, תל אביב : דביר, תרפ"ט – תר"ץ, עמ' 505 – 506 . ההדגשות שלי ( ע"א ) .
|
|