|
|
עמוד:ט
בין נתיבות ט המקומית, לבשו את הבגדים המקומיים, אכלו את המאכלים המקומיים והיו חשופים להשפעות התרבותיות והדתיות שפעלו סביבם . ועם זאת, לאורך מאות רבות של שנים התמידו גרעינים קשים של יהודים הפזורים במרחב לשמור על מידה עזה של התנכרות לעולם שסבב אותם ומעולם לא הגיעו למצב של טמיעה מוחלטת שתעלים אותם באופן סופי . לאורך דורות הם שמרו על ייחודם הלאומי והדתי . היהודים תמיד ראו את עצמם כחלק מאומה המתקיימת לעצמה . הם מעולם לא ראו את שכניהם כאחיהם לאומה או לאמונה . הם אף פעם לא ניסו לכפות בכוח הזרוע את הדת 2 הם חיו בגטו — שכונה נפרדת, צורת חיים שלהם על העמים שסבבו אותם . ארעית האופיינית לעמים גולים — אך בעבורם, היהודים, היה הגטו צורה של חיי קבע, עדות להבנת עצמם כאורחים בארץ לא להם . היהודים מעולם לא זכו למעמד של שותפות באדמת המולדת עם שכניהם ומעולם לא ראו את מקום מושבם כמולדתם . הם מעולם לא כבשו לעצמם נחלה לאומית חדשה במקומה של ארץ ישראל ולא איבדו את זיקתם אליה . הם מעולם לא זנחו את תקוותם המשיחית לקיבוץ גלויות . זוהי אפוא המשמעות של צמד המילים "גולה" ו"נכר" : "גולָה" היא התהליך ההיסטורי הרגיל שעברו עמים רבים לאורך ההיסטוריה שסופו היעלמות . גולה הייתה מנת חלקם של היהודים מאז המאה ה- 6 לפני הספירה הנוצרית . כמו בכל עם פעלה בעם ישראל הנטייה הטבעית של הגולֶה להתבולל בסביבתו עד היעלמותו . "נכר" הוא המעמד הפוליטי, החברתי והתרבותי שביצרו היהודים לעצמם במקומות שבהם חיו . הנכר מנע מהיהודים לקנות לעצמם מולדת חדשה ולהשליט עליה את תרבותם, מנע מהם להשלים את תהליכי החִבְרוּת, התִרְבּוּת והטמיעה שהם עברו בפזורה הגדלה במרחב ובזמן . הנכר הוא שיצר את "קהל ישראל", את האוטונומיה היהודית, את חיי הגטו ואת כל מה שכינה 3 ההיסטוריון יעקב כץ "החברה המסורתית" . הנכר היה מעמד פוליטי-חברתי אך קויפמן רומז שהיה בו יסוד רעיוני מובהק . הוא ביטא רצון פנימי להתבדל מהעמים, תחושת מלאות ביחס לנכסים הלאומיים ההיסטוריים של היהודים, קשר בלתי פוסק לארץ ישראל 2 וזאת בניגוד לגיור בכפייה שהובילו כמה ממלכי בית חשמונאי בתקופת בית המקדש השני . 3 יעקב כץ, מסורת ומשבר, החברה היהודית במוצאי ימי הביניים , ירושלים : מוסד ביאליק, תשי"ח .
|
|