|
|
עמוד:10
א ו ר ו ת ׀ 8 : ח נ ו ך ל ו י ן 0 1 השיר מתחיל כך : "למטה למטה, בקצה הגב, פורח ישבן תפארת, חריץ ענוג ומשני עבריו כדוריים בצבע ורד . " איך אדם יכול לעמוד על הבמה, הוא וישבנו כמובן, ולשיר כך ? אני לא חשבתי שזה יקרה . חשבתי אז שהטקסט עלול להעליב נשים . חשבתי שהישירות מוגזמת . שהחצנת תשוקות שכולנו צריכים "להתבייש בהן" תהיה קשה . הצעתי לשחקניות להופיע ולא חשבתי שיסכימו . טעיתי . השחקניות נהנו להופיע . הקהל הריע . זאת בניגוד למה שחוותה זהרירה חריפאי, השחקנית המקורית באותה הצגה ( ראו את הראיון בהמשך עם אלברט כהן ) . העולם של לוין הוא איפוא מאיים ומשחרר גם יחד . לעתים לוין מגזים – מאיים מדי או משחרר מדי . ממרום מעמדו, שאליו הגיע בשלב מוקדם יחסית בקריירה, קשה היה לו לקבל משוב אמיתי . מרבית הביקורת בעיתונים התמקדה בצד הפרובוקטיבי ובהתנגשות המתמדת עם הצנזורה . התנגשות שנראה כי לוין ראה בה לא רק כלי מיתוגי – והרי יש חשיבות גדולה גם למותג וליחסי הציבור – אלא גם סמן לאיזה "גבול" שאותו צריך לאתר ולחצות שוב ושוב . אולי משום כך לוין הקפיד להגיע להצגות של מחזותיו ולשבת עם הקהל . רק הקהל היה יכול לשקף את עולמו של לוין ולהציב אותו במסגרת הראויה – האם הוא מאיים ומשחרר במידה הראויה . ב"מלכת אמבטיה", השערוריה הגדולה ביותר שיצר לוין, סימון הגבול וחצייתו היו קלים יחסית . ליוצר כלוין קל מאוד לעצבן פוליטיקאים . 13 שנים מאוחר יותר, בקברט הפוליטי "הפטריוט", שוב הצליח לוין לקבל בקלות את תשומת הלב של הצנזורה . אך במחזותיו, בניגוד לסאטירות, חציית הגבול דרשה מלאכה עדינה ומורכבת יותר . הצנזורה התערבה גם בהם מפעם לפעם, וכך גם הביקורת, אך דווקא הקהל הוא שסימן את הגבול, שנע כל הזמן . ולוין השתדל להגיע לגבול ולחצות אותו רק במעט . לאיים במידה הראויה . דיסטופיה אותו משפט של מירנדה על "עולם חדש מופלא" שימש את אלדוס האקסלי, סופר המד"ב, כדי לתאר עולם דיסטופי ומפחיד . כמוהו גם לוין מתאר למעשה דיסטופיה . מעין קונספירציה שנמצאת ממש מתחת לאפנו ואנחנו לא מצליחים לראות אותה בעצמנו : כאבים, תשוקות, תחושה מתמדת של אכזבה והחמצה, מוות חסר משמעות . העולם המופלא של לוין הוא העולם שלנו, אבל לא ממש . ואולי כן ממש ? האיום של הדיסטופיה נובע מחוסר הוודאות . אולי התרחיש הפסימי הוא הנכון ? אולי אנחנו אופטימיים מדי ומדחיקים את המצב האמיתי ? אנחנו מרגישים שלא בנוח לצחוק על זקנים, נכים ועיוורים . אנחנו נאבקים עם עצמנו שלא להתייחס לנשים וגברים כאל אוסף של איברי מין ותשוקות תפלות .
|
אורות הכרך
|