|
|
עמוד:14
14 | רוזה לוקסמבורג על ההפשטה האידיאליסטית ועל ההתעלמות המטריאליסטית מהחברה האנושית הפעילה, הוא קובע : "השאלה, האם החשיבה האנושית נזקפת כאמת אובייקטיבית, אינה שאלה של תיאוריה, אלא שאלה מעשית . בפרקסיס חייב האדם להוכיח את האמת, דהיינו את הממשות והעצמה, 10 את הוכחת מהותו החופשית של האדם יש את הנופך הזה של חשיבתו" . להשיג בפועל . כלל לא מופרך לפרש את התזה האחת-עשרה כמבוססת על דיכוטומיה כזו בין מחשבה פילוסופית לבין פעולה במציאות . ואולם, יש גם קריאה אפשרית אחרת, ולפיה מרקס מציע טרנספורמציה של הפילוסופיה עצמה : הפילוסופים העמידו עד היום הגות מופשטת מדי או מדעית-אובייקטיבית מדי, הגיע הזמן לפילוסופיה שתהיה בעצמה מחשבה-פעילות מהפכנית . על-פי קריאה זו, הפילוסופים הם – או ליתר דיוק עליהם להיות – חלק מההמונים, ועל התיאוריה שלהם להיות ארוגה בפעילות, אורגנית לפרקסיס . קריאה כזו בתזה האחת-עשרה היא קריאה "לוקסמבורגית" יותר . היא משקפת את היחס הפתוח למושג ההמונים, וכן את הבוז לפילוסופיה הדקדנטית, המתעלמת מהמטרה ומתרחקת מהקונקרטי, מהאמפירי, מהפוליטי, ולאתיקה הליברלית הקלישאתית והבלתי מחויבת . במקום לוותר על הפילוסופיה, ואף על התיאוריה בכלל, יש להגות אותן מתוך קשר עמוק לפעולה : בדיוק מה שרוזה לוקסמבורג עשתה במשך כל חייה . אמנם התנאים ההיסטוריים, המטריאליים, הטכנולוגיים, האקולוגיים השתנו מאוד מאז זמנה, אבל ירשנו ממנה את הבסיס המתודולוגי והפוליטי ואת הבנת הקשר העמוק בין התופעות הפוליטיות השונות . ירשנו ממנה גם את הדרישה לא לשקוע בתיאוריה גרידא, אלא לפעול כל העת לשינוי המציאות, בייחוד כאשר זו נדמית כחזרה מרושעת וחולנית על מה שלוקסמבורג תיארה ב- 1913 כ"רגע הנוכחי של טירוף חימוש ואורגיות מלחמה" . בצד כל אלה, ירשנו מלוקסמבורג גם את היושר ואת היושרה המאלצים אותנו להודות כי "דרכו של הסוציאליזם זרועה תמיד תבוסות בלבד" – כפי שכתבה ב- 1919 – אך גם להסס לנוכח המשך המשפט : "ועם זאת,
|
|