|
|
עמוד:10
10 | רוזה לוקסמבורג שדחייתו עד אין קץ של החזון הסוציאליסטי לטובת תיקונים כנועים במסגרת הסדר הכלכלי-ליברלי מרוקנת אותו עצמו מכל תוכן . במילים אחרות, תפיסת הרפורמה המתמדת כתנועה לעבר תכלית שלעולם תיוותר טרנסצנדנטית, ושלעולם לא תזכה לתרגום פוליטי מעשי, מבטלת מבחינה מושגית את התכלית עצמה : "מעמד הפועלים אינו יכול לאמץ את העמדה הדקדנטית של הפילוסופים : 'המטרה הסופית שווה כקליפת השום מבחינתי, התנועה היא הכול' . לא, נהפוך הוא, התנועה כתכלית בפני עצמה, בלי לקשר אותה למטרה הסופית, שווה כקליפת השום 4 מבחינתי, המטרה הסופית היא הכול" . הפילוסופים מוצגים כאן כמי שמרחפים במופשט גרידא . הם גם אחראים לניסוחה של האתיקה הרווחת, נטולת התוכן הקונקרטי, המשמשת את הפוליטיקה הליברלית הדלוחה . לתפיסתם, ניסוח של חזון סוציאליסטי, שוויוני, פמיניסטי, אנטי-גזעני, אנטי-קולוניאליסטי ואנטי- מיליטריסטי ומאבק על מימושו הפוליטי הקונקרטי אינם כלולים בתחומה של הפילוסופיה . ואולם, כפי שנראה להלן, לא מדובר בגזירת גורל . "תזות על פוירבך", הטקסט הקצר והקאנוני של מרקס, חושף את הקשר בין תפיסה דקדנטית כזו של הפילוסופיה לבין החידה הנוספת, המטרידה, הנוגעת לתודעת ההמונים . הערותיו הביקורתיות של מרקס מכוונות כלפי הפילוסופים המטריאליסטים – בייחוד כלפי לודוויג פוירבך – שניסו להציע אלטרנטיבה לפילוסופיה האידיאליסטית ההגליאנית, אך הסיטו את המטוטלת רחוק מדי לעבר ניתוח אובייקטיבי מנוכר . בין היתר, פילוסופים אלה רואים באנשים יצירים של נסיבות וחינוך בלבד, ועל כן מי ששינוי תודעתם אינו יכול להתרחש באופן עצמאי, אלא רק בזכות רובד נעלה יותר של החברה . בתזה השלישית שלו, מרקס מזכיר כי "בני אדם הם הם שמשנים את הנסיבות, והמחנך עצמו בדין הוא שיחונך . . . את התואם של שינוי הנסיבות ושל הפעילות האנושית אפשר לתפוש ולהבין 5 הבנה רציונלית רק כ פרקסיס מהפכני " . רוזה לוקסמבורג אימצה בחום את הביקורת המשכנעת הזאת על התפיסה המאובנת והמרובדת של שינוי התודעה . מרקס מציע פתרון
|
|