|
|
עמוד:7
פתח דבר | 7 לנו דרך רצופת ניגודים ומתחים, והיא תובעת מאיתנו התמודדות בלתי פוסקת איתם . זה, כמדומני, אחד המסרים העיקריים שדנה מילס מבקשת להעביר בספרה . בין היתר, מופיעים בו התנגדות נחושה לתקוות שווא, לאשליות, לאוטופיזם, למיסוך מרגיע של המציאות, ל"יהיה בסדר" אקסיומטי, לצד סירוב לוותר, סירוב להיכנע לפטליזם, לשיתוק . איך אפשר לאמץ את שתי הדרכים האלה גם יחד ? עד כמה הן אכן מנוגדות ? התשובה שלוקסמבורג מציעה לנו היא דיאלקטית וביקורתית, ולכן אינה יכולה להיות פתרון נוח, יציב או מרגיע . אי-הנוחות מהותית לה . מהותית גם העובדה שאותה דיאלקטיקה מופיעה במלבושים שונים . ההתנגדות לאוטופיזם ולייאוש מתגלמת גם במתח הנוגע לניתוח ההיסטוריה וגם בזה שאופף את חידת הצמיחה של תודעתו הפוליטית של הפרולטריון . התוודעות לשני המתחים האלה תעזור לנו לחזור ולחשוב על האפשרות להתנגד בו-זמנית לאשליות אוטופיסטיות ולייאוש משתק . כידוע, אחד משורשי המחלוקת העיקריים בין רוזה לוקסמבורג לאדוארד ברנשטיין – כפי שהם מנוסחים בחריפות במאמרה "רפורמה חברתית או מהפכה ? " – נסוב על תפיסת הסוציאליזם כהכרח היסטורי . ברנשטיין תופס, בטעות, את המתודולוגיה של הסוציאליזם המדעי כפטליסטית . הוא שולל את הקונקרטיות של המטרה הסופית והופך אותה לאוטופיה . לכן הוא מאפשר לעצמו לשגות באשליה של אפשרות התיקון הפנימי של הסדר הקפיטליסטי . ואולם, מבחינת לוקסמבורג, "הכרחיותה ההיסטורית של המהפכה הסוציאליסטית מתבטאת בראש 1 דהיינו, ובראשונה באנרכיה גדלה והולכת של המערכת הקפיטליסטית", בהבנה שהקפיטליזם צועד לעבר שקיעתו . לכאורה מוצגת כאן לפנינו תפיסה פטליסטית וליניארית של ההיסטוריה, אך קריאה בכתביה של לוקסמבורג – לא רק במאמרה המוקדם הזה, אלא גם, כפי שמילס מראה, ברבים מכתביה אחר כך, ובייחוד ב'הצבר ההון' – מבהירה שמה שנדחה כאן הוא עצם הדיכוטומיה המטפיזית המודרנית בין דטרמיניזם לפעולה חופשית . במקומה, לוקסמבורג מציעה – בעקבות מרקס – הבנה חדשה של היחסים בין המחשבה לפעולה, בין הידע לפרקסיס .
|
|