|
|
עמוד:9
פתח דבר | 9 מדברות לעומק על עניין האוכל, הבעיה משתנה . זה לא רק דיבור ; אני גם בוכה, כועסת, מקנאה, מרגישה אשמה, מושפלת, בודדה ועצובה באופן עמוק ביותר . לפני זה נהגתי לומר שאני בסדר — חשבתי שאני אדם שמח בדרך כלל . עכשיו אני מבינה שאני מלאת רגשות שונים . אחרי המפגש אני יוצאת לדרכי וחשה שהדחף המוּכר לאכול מציף אותי . אני פותחת את ארון המטבח ולוקחת את עוגיות השוקולד שאני רגילה לטרוף, ואז עוצרת את עצמי . "נסי להבחין במה שקורה לך בגוף," אני שומעת את הפסיכולוגית שלי אומרת . יש צביטת עצבות . אני שוהה איתה רגע והעיניים שלי מוצפות . אני ממצמצת דמעה, ואז עוד אחת . הגוף שלי לוקח אותי למיטה ועכשיו אני כבר מתייפחת . זה מרגיש טוב, כמו שחרור, כמו קתרזיס . אחרי כמה דקות הדמעות שלי מתייבשות ואני מרגישה פגיעה, אבל גם חשה קצת יותר טוב . לא אכלתי . העוגיות נשארו בארון המטבח, בשלמותן . חיוך נפרש על הפנים שלי . הכול בסדר איתי . אני פשוט מאוד עצובה, וכועסת, והאכילה עזרה לדחוק את כל הכאב הזה למטה . אני שוכבת במיטה ונמלאת תחושת אופוריה . חשבתי שמה שלא בסדר איתי זאת האכילה, אבל אני מבינה עכשיו שהאכילה הייתה רק ניסיון לשפר את הרגשתי . הדבר היחיד שלא היה בסדר איתי זה שלא ידעתי עדיין מה מתרחש אצלי רגשית מתחת לפני השטח . בה בעת הבנתי שלרובנו אין מושג מדוע אנחנו סובלים . הבעיות הפסיכולוגיות שלנו, ברובן, נובעות מתוך ניסיון להתמודד עם כאב . הבעיות יוצרות קושי מסוג חדש בחיינו, אבל ככל הנראה השורש הראשוני שלהן לחלוטין לא קשור אליהן . זה לא היה הסוף של הפרעת האכילה הכפייתית, אבל זאת הייתה תחילת הסוף . לאחר כמה שנים של עבודה קשה אני יכולה לומר בגאווה שהבעיה הזאת מרימה כעת את ראשה המכוער רק לעיתים רחוקות ביותר . כאשר זה קורה כיום, אני רואה בזה סימן לעניין עמוק יותר . ברגעים כאלו אני מרשה לעצמי להביט בחמלה אל מתחת לפני השטח, כפי שהפסיכולוגית שלי הדגימה לי, עד שהבעיה מתפוגגת שוב .
|
|