|
|
עמוד:11
| 11 מבומ המיעוטים, על האוטונומיה הפרטית ועל החירות . מרכיבים אלו של זכויות אדם מגבילים את הכרעת הרוב . תהום עצומה פעורה בין שתי תפיסות הדמוקרטיה האלה, ואם זו אכן המחלוקת, קשה מאוד לגשר עליה . אך נדמה לי שההצגה הקוטבית הזאת אינה מדויקת . קיים מרחב גדול של הצדקות אפשריות לתפקידו של בית המשפט העליון ולסמכויותיו, ואנשים משני הצדדים יכולים להסכים בנוגע לחלק גדול ומשמעותי מהן . את המרחב הזה ברצוני להציג בספר זה . הטיעון המרכזי שלי הוא שאת הפסיקות של בית המשפט העליון המבטלות חוקים ומגבילות את הרשות המבצעת אפשר להסביר על בסיס תאוריה שמרנית של שמירה על פעילות המוסדות הדמוקרטיים . דמוקרטיה היא שלטון העם . העם הוא הריבון, ולכן כל מרכיביו צריכים לבוא לידי ביטוי בהכרעות השלטון . מוסדות הדמוקרטיה הם האמצעי לעבד את רצון העם למנגנון מתפקד של מדינה מודרנית . כדי שמוסדות אלו ימשיכו להיות נאמנים לרעיון של שלטון העם, הם חייבים להתחרות ביניהם על לבו של העם ולשכנע אותו בצדקת דרכם . בבסיסה של הדמוקרטיה, אם כן, עומדת התחרות בין מפלגות ורעיונות בשוק הדעות . בדיוק כמו בשוק הכלכלי, תחרות כזאת תצליח רק אם תהיה חופשית . ובדיוק כמו בכלכלה, גם בדמוקרטיה יש כשלי שוק — מצבים שהשוק אינו מתפקד כראוי . במקרים אלו ראוי וצריך שיהיה גורם שיתקן את הכשלים ויפקח על קיומה של התחרות החופשית . זהו, בעיני, אחד מתפקידיו המרכזיים של בית המשפט העליון, וממנו נובע חלק ניכר מהפסיקה . אם נצליח להסכים על תפקיד זה, יתברר לנו שהמחלוקות על החלטותיו של בית המשפט העליון בדמוקרטיה הישראלית קטנות הרבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון . שאלת ההצדקה לסמכות בית המשפט עולה לא פעם בספרות המשפטית . חלק ניכר מהכותבים על משפט חוקתי בישראל מניחים
|
|