|
|
עמוד:13
המחוקק 13 כששאפתי להיבחר כחבר כנסת, הצבתי לעצמי מטרה מוגדרת : לעסוק בחוקים שתהיה להם השפעת רוחב, כמו שיטת הבחירות לכנסת . חשבתי שבכנסת לא אמצא חברים, מתוך הנחה שזו תהיה חברות של אינטרסים ולא חברות אמת . בהנחה זו שגיתי בגדול . כמה מטובי חבריי כיהנו בעבר כחברי כנסת . בכנסת ישראל ניתנה לי ההזדמנות לפוגשם ולהכירם : דוד ליבאי, אמנון רובינשטיין, רחבעם זאבי, יואש צידון, רפאל איתן ( רפול ) , ראובן ריבלין ועוד . חלקם אינם יותר בין החיים, אבל את זה אין אני יכול לשנות . שאיפתי זו הוגשמה כאשר נבחרתי ליושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה- 12 . ומנקודת זמן זו שקדתי להעניק למינוי תוכן . התייחסתי לתפקידי כמחוקק ברצינות רבה . הבנתי את גודל ההזדמנות . היה אפילו עיתונאי חד מבט ב"ידיעות אחרונות", אשר טען כי אני לוקח עבודתי זו ברצינות רבה מדי . רכשתי ניסיון רב בחקיקה עוד קודם שנבחרתי כחבר כנסת . בתוקף תפקידיי הקודמים בשירות הציבורי כממונה על הכנסות המדינה ומנכ"ל משרד האנרגיה, הופעתי לעיתים קרובות בפני ועדות הכנסת . בתחום המיסים קידמנו חקיקה מסועפת . עם הזמן רכשתי מיומנות רבה בעבודת החקיקה . חבר כנסת היה מגיע אליי עם הצעת חוק פרטית, ולאחר קריאה הייתי אומר לו אם ניתן להעביר את הצעת החוק שלו ובאילו תנאים . לשם דוגמה : יום אחד הגיע אליי חבר הכנסת אברהם בורג . הוא רצה למנוע מצב בו כלבים ינשכו בחופשיות בני אדם . התבוננתי בהצעתו, אשר מטרתה לא הייתה פסולה ותוך כמה דקות אמרתי לו איזה סעיף למחוק, איזה סעיף לתקן ואיזה סעיף להוסיף . ואכן, ב- 1992 הוסף תיקון לפקודת הנזיקין בשם "עוולת היזק על ידי כלב" . תיקון זה קובע שאם כלב נושך ומזיק לאדם, בעליו אחראי לפצות את הניזוק ללא הוכחת רשלנות ( לא של הכלב, כמובן, אלא של בעליו ) . גישתי הבסיסית הייתה תמיד שלא לאמץ את העיקרון : הכול או לא כלום . לטעמי, זו גישה המבטיחה כישלון . אם אפשר להעביר הצעת חוק
|
|