|
|
עמוד:12
12 יכולתי לחבק מעומק ליבי את הילדה שהייתי ולאהוב אותה . זה נשמע קיטשי מאוד, אבל ככה בדיוק זה היה — הילדה הזו הייתה זקוקה למישהו שיראה אותה ויאהב אותה ללא תנאי, שיראה מה עובר עליה, יכיר בדברים כהווייתם ויהיה שם איתה לחבק ולחזק אותה, מישהו שיעזור לה לבנות את עצמה, ליצור את המציאות שהיא רוצה ולהשתחרר מהתחושה שהיא כלואה בסיפור ילדותה . נהג מונית שהסיע אותי לא מזמן ושמע במה אני עוסקת שאל אותי איך הייתי עונה לשאלה "מי אני ? " היה ברור שזו שאלה מתחכמת, אבל אהבתי אותה . אם מישהו יעצור אותי ברחוב וישאל אותי מי אני, כנראה אזדהה בשמי . אבל אני לא השם שלי, כמובן . באותו האופן חיי הם לא מה שקרה, קורה או יקרה לי, אלא החוויה האינסופית, המצטברת והמתהווה, המתמשכת והקבועה של ההוויה שהיא אני . פעם קראתי באיזה ספר שאנחנו טועים ואומרים החיים שלי ושבעצם הניסוח הנכון הוא החיים שאני . התובנה הזאת העניקה לי נקודת מבט חדשה על עצמי : במקום לבחון ולשפוט את עצמי מבחוץ דרך החיים שלי ומה שעבר עליי, התחלתי לראות ולחוות את כוח החיים שאני . לומר החיים שלי פירושו להפריד ביני לבין החיים ולהסתכל על עצמי ועל חיי מבחוץ פנימה . לומר החיים שאני משמעו לחוות את עצמי כשלם ולהסתכל על החיים מתוכם, מבפנים החוצה . המעבר הזה מהחיים שלי אל החיים שאני היה מבחינתי, לא שינוי סמנטי, אלא שינוי תודעתי עמוק ; לא עוד הבנה שכלית, אלא הבנה שחוויתי בגוף, הבנה שאני החיים עצמם . הבנה זו הייתה בשבילי שער פנימי לאינסוף . עברו שנים מאז, אבל אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו הדהדה בכל תא בגופי . סיימתי פגישה עם מישהי שסיפרה לי שהייתה קורבן לפגיעה מינית . במהלך הפגישה איתה הייתי בסדר, אבל כשנכנסתי לאוטו שבה והציפה אותי החוויה שלי — אותם רגשות, אותה תחושה שאני הולכת למות, שהגוף שלי לא מסוגל להכיל את מה שקורה . אבל הפעם, במקום להתנגד או לרצות למות כדי להפסיק את הסבל, התמסרתי ונשמתי לתוך המערבולת . ואז באו מילים : "החיים עצמם לא מבקשים למות ; הם גם לא מפחדים למות . הם פשוט חיים . אַת
|
|