|
|
עמוד:10
מבוא [ 10 ] שנות חייו שליטה בשפה הספרדית, לשון המדינה שאליה עבר, היה בן בית בייידיש, שפת אימו, וכתב מנעוריו בעברית . הוא בחר להנחיל לדורות פרקים מסיפור חייו בלשון הקודש העתיקה שהתחדשה . בחירתו של ספיבקוב לכתוב בעברית בתוך סביבה שבה השימוש בלשון זו היה שולי ( בלשון המעטה ) ומוגבל, מזמנת לנו מפגש עם מסמך תרבותי-לשוני מרתק : הזיכרונות שלפנינו משקפים את מצבה של העברית הספרותית ששימשה חלק מן האינטליגנציה היהודית במזרח אירופה בראשית המאה העשרים . אף שהמחבר עמד בקשרי מכתבים עם ידידי נעוריו שהתערו בתרבות העברית החדשה שהתפתחה במהירות בארץ ישראל, וגם קרא פרסומים עבריים שראו אור עד שנות השישים של המאה העשרים, הוא לא שינה את שפתו מאז ימי אודסה אלא במעט . התהליך הלשוני שהוביל את מחבר הזיכרונות לכתוב כפי שכתב, היה מרכיב מהותי וגורם משפיע בתמורה ההיסטורית שעברה על יהודי מזרח אירופה נוכח אתגרי העת החדשה . לשון הטקסט של ספיבקוב היא מוצר של אקולטורציה שהתחוללה במרחבי המקום ובמרחקי הזמן המפרידים בין אודסה האימפריאלית למנדוסה הפרובינציאלית . תוכן הטקסט, לעומת זאת, מכיל את סיפור תהליך האקולטורציה הייחודי שעבר המחבר . בכתבים אוטוביוגרפיים שהניחו אחריהם אנשים ונשים שבעי ימים, מעורבים בדרך כלל זיכרונות מימים רחוקים עם חוויות מאוחרות . כמו כן שזור בהם מידע שפורסם בדפוס עשרות שנים לאחר שאירעו הדברים . זאת ועוד, הכותבות והכותבים כבולים, מדעת ושלא מדעת, למוסכמות ספרותיות המכוונות את הזיכרונות הנכתבים למחוזות רחוקים, מעצימות עניינים מסוימים וגוזרות את דינם של עניינים אחרים לשכחה . יצחק ספיבקוב, שהעלה על הכתב את מה שביקש לשמר מזיכרונותיו בעבור הדורות הבאים אחריו, מודיע לקוראיו כי כבר פרסם בעבר קטעי זיכרונות שבהם הרחיב את הדיבור על עניינים ומאורעות שאותם בחר להשמיט מן החיבור
|
|