|
|
עמוד:14
14 | מבוא הימים הללו, אתה אשר לך המאות והזמן״ . היום הגורלי מגיע . התאריך הוא 29 במארס 1939 , והשעה תשע בבוקר . הנה סוף הסיפור, כמעט בשלמותו : כיתת-היורים נערכה בסך . חלאדיק, עומד ליד קיר הקסרקטין, ציפה למטח היריות . מישהו חשש שהקיר יוכתם בדם ; לכן ציוו על הנידון לצעוד כמה צעדים קדימה . חלאדיק נזכר, באורח אבסורדי, בהתלבטויותיהם המוקדמות של צלמים . טיפת גשם כבדה נגעה באחד מצדעיו של חלאדיק והחליקה לאיטה על לחיו ; הסמל צעק את הפקודה האחרונה . היקום הגשמי נעצר . הרובים התמקדו בחלאדיק, אך האנשים שעמדו להורגו נותרו דוממים . זרועו של הסמל הנציחה תנועה לא-גמורה . על אחת ממרצפות החצר הטילה דבורה צל חסר-ניע . הרוח חדלה, כמו בתמונה . חלאדיק ניסה לצעוק, לפלוט הברה, לסובב יד . הוא הבין שהוא משותק . אפילו הרחש הקל ביותר לא הגיע אליו מן העולם הקפוא . הוא חשב : ״אני בגיהינום, אני מת״ . חשב : ״אני משוגע״ . חשב : ״הזמן עצר מלכת״ . אחר-כך הסיק שבמיקרה כזה היתה גם חשיבתו נעצרת . הוא ביקש להעמידה במיבחן : חזר ( בלי להניע את שפתיו ) על האֶקלוֹגָה הרביעית, המיסתורית, של וירגיליוס . העלה בדמיונו שהחיילים, שכבר רחוקים ממנו, שותפים לחרדתו ; פתאום נכסף לקשר עמם . הפליא אותו שאינו חש עייפות כלשהי, ואפילו לא סחרחורת, כתוצאה מחוסר- תנועתו הממושך . כעבור זמן לא-מוגדר, נרדם . בהקיצו עדיין היה העולם בלי תנועה ובלי קול . טיפת המים נותרה על לחיו ; בחצר עמד עדיין צל הדבורה ; עשן הסיגריה שהשליך לא התפזר . עוד ״יום״ עבר לפני שחלאדיק הבין . שנה תמימה ביקש מאלוהים כדי להשלים את מלאכתו ; שנה העניק לו ריבונו של עולם . אלוהים עשה לו נס נסתר : העופרת הגרמנית תהרוג אותו, בשעה היעודה, אלא שברוחו תחלוף שנה בין הפקודה לבין ביצועה . מתוך התמיהה בא לידי קהות-חושים, מקהות-החושים לידי קבלת-הדין, מקבלת-הדין להכרת- טובה פתאומית . לא עמד לרשותו תיעוד כלשהו פרט לזיכרון ; השקידה על כל הֶקסַמֶטר נוסף כפתה עליו חומרה מוצלחת הזרה למי שאצים קדימה ושוכחים פיסקאות ארעיות ועמומות . לא למען הדורות הבאים עמל ואף לא למען אלוהים, שעל טעמו בספרות ידע אך מעט . במדוקדק, בלי ניע, בהסתר, טווה בזמן את מבוכו הגבוה, הבלתי נראה . את המערכה השלישית חזר ועיבד פעמיים . סמלים ברורים מדי מחק [ . . . ] . דבר לא הפריע את ריכוזו . הוא השמיט, קיצר, הרחיב ;
|
|