מבוא

עמוד:11

מבוא | 11 מצטרפים לרגעים, אין כל דחיפות להשלים את המשימה . כל גווניו של היחס הנפשי שלנו לעתיד — ציפייה, תקווה, אורך רוח וקוצר רוח — מתבטלים באדישות שווה : משנשלל ממנו הממד המהותי שלו, הממד של החדש , העתיד מגיע נטול הפתעה, בשעתו היעודה, כשלב מחויב בתנועה אחידה . את ראיית הזמן של אנשי בבל קל לזהות כאלגוריה לתפיסה המודרנית של הזמניוּת ההיסטורית . 3 אלגוריה ביקורתית כמובן, שנועדה לחשוף את הסתירות באידיאה של ההיסטוריה שהחלה בתנועת הנאורוּת, ונהייתה כמעט מובנת מאליה במאה ה- 19 . הפילוסופים של המאה ה- 18 ראו בהיסטוריה מעין תהליך המְּכֻוָּן מן הפחות אל היותר, מן הבלבול אל הסדר, מן העמימות אל הבהירות . הם אינם מתכחשים, כמובן, לקיומם של ריתמוסים היסטוריים הקוצבים את עלייתן ואת נפילתן של אימפריות . אך מעבר לתנודות האלה, ההיסטוריה בכללותה נתפסת כוֶקטוֹר של התקדמות רציפה, שנועד להוביל את האנושות להגשמתה הסופית . מכאן הרעיון של קץ אידיאלי של ההיסטוריה, של טֶלוֹס שאליו מועדות פניה . יתר על כן, אותו טֶלוֹס ממלא ( למשל ברעיון של הסוֹפיוּת הטבעית ) את תפקיד העיקרון האימננטי המדריך את מהלכה של ההיסטוריה . יש כביכול מעין תבונה היסטורית המכוונת מבִּפנים את מהלך העלילה האנושית . הראייה הטֶלֶאוֹלוגית הזאת מגיעה לשיאה אצל הֶגֶל, עם פירוש ההיסטוריה כתהליך דיאלקטי שבאמצעותו מתממש ה״מוחלט״ עצמו . אמנם תפקידה של היוזמה האנושית נותר מכריע, אבל ביחס לאותה התקדמות בלתי נמנעת של התבונה בעולם הוא מצטמצם לכדי אמצעי בשירותה של תכלית הגדולה ממנו לאין שיעור . כל פעולה אנושית היא קונטינגנטית ; משמעותה ( כלומר יעילותה ) תלויה בהתאמתה או באי- התאמתה לדינמיקה של התבונה המכוונת את ההיסטוריה . ואולם פעולתה של התבונה היא איטית, אולי אינסופית ; איך נדע אם כבר הבשילה העת להגשמת תוכניותינו ? ״מחשבות שכאלה״, כותב קפקא, ״שיתקו כל מרץ״ . האם האמונה בהכרחיות של הקִדמה אינה מובילה — גם כן בהכרח — למעין אָטָרַקְסְיָה או, על כל פנים, לדחייה מתמדת של הפעולה ? ״למה לטרוח כבר עכשיו עד כלות הכוחות ? ״ כל הטקסט של קפקא חג מסביב לאותו ״כבר עכשיו״ . זה בדיוק הדבר שהתבונה ההיסטורית הוציאה מכלל אפשרות : הרעיון שהטֶלוֹס, קִצם והשלמתם של כל הדברים, עשוי לבוא ״כבר עכשיו״ . הפילוסופיה של ההתקדמות ההיסטורית מבוססת 3 חשיבותה של ביקורת התבונה ההיסטורית באפוריזמים של קפקא הודגשה אצל : Beda Allemann, “Fragen an die judaistische Kafka - Deutung am Beispiel Benjamins”, in : Kafka und das Judentum, ed . K . E . Grözinger, S . Moses, and H . D . Zimmermann, Frankfurt am Main : Athenäum, 1987, pp . 35 - 70 .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא