|
|
עמוד:10
10 | מבוא כי על כן היו אומרים : עיקרו של המפעל כולו הוא ברעיון לבנות מגדל שראשו בשמים . לעומת הרעיון הזה, כל השאר טפל . הרעיון, משעה שנתפש בכל גודלו, שוב אי-אפשר שייעלם ; כל עוד חי אדם, תעמוד בעינה המשאלה העזה להשלים את בניין המגדל . מבחינה זו אין מה לדאוג לעתיד, אדרבא, הידע האנושי הולך וגדל, אמנות הבנייה נשתכללה ועוד תשתכלל, מלאכה שאנו כיום זקוקים לשנה שלמה כדי להשלימה, אולי תושלם בעוד מאה שנים בחצי שנה, אף תהיה טובה יותר, בת-קיימא יותר . למה איפוא לטרוח כבר עכשיו עד כלות הכוחות ? [ . . . ] מחשבות אלה שיתקו את הכוחות, ויותר משנתנו הבריות את דעתם על בניין המגדל, נתנו דעתם על בניין עיר הפועלים . כל עם שׂם עינו ברובע היפה ביותר, פרצו קטטות, והקטטות נתגברו עד לכלל קרבות-דמים . הקרבות לא חדלו עוד ; הם שימשו למנהיגים כראָיה נוספת לטענה, שיש לבנות את המגדל — גם בגלל העדר הליכוד הדרוש — לאט לאט, או מוטב רק לאחר שייעשה חוזה-שלום כללי . [ . . . ] כך עברו ימי הדור הראשון, אך גם הדורות הבאים לא היו שונים ממנו, רק נשתכללו האמצעים ועמם תאוות הקרב . ומלבד זאת הכיר כבר הדור השני או השלישי בחוסר הטעם שבבניין מגדל שראשו בשמים, אלא שכבר היו דבוקים זה עם זה יותר מכדי שיעזבו את העיר . כמו טקסטים רבים של קפקא, גם זה מגולל את סיפור מחיקתו שלו : מדחייה לדחייה, הסיפור שהיה אמור לספֵּר נפרם עד שהוא נגוז ואיננו, כשם ששכלוּל מיומנוּת הבנייה מביא לבסוף לזניחתה . הסיפור התנ״כי מתהפך : כבר אין מדובר בתיאור הסיבות שבעטיין הבניין אינו אמור להיבנות, אלא אלו שבעטיין אין הוא יכול להיבנות . אמנם קפקא הופך את משמעות הטקסט המקראי, אבל הוא שומר על צורת המשל שלו . לדידו, כמו בתנ״ך, מגדל בבל מסמל הן את חתירתה של האנושות להגשמתה האידיאלית, הן את כישלונה של חתירה זו . אך שעה שבתנ״ך הכישלון נובע בראש ובראשונה מהתערבותו של כוח עליון, אצל קפקא הוא נובע מכֶּשֶל האינהרנטי לאנושות עצמה . כישלון בבל קשור כאן, במובן מסוים, להיגיון אימָנֶנטי של השמדה עצמית או, אם תרצו, לשורשיו של דחף המוות . היגיון זה מביע, כמדומה, שיבוש של היחס לזמן , ובייחוד של היחס לעתיד . בעיניהם של אנשי בבל הזמן אינו מוגבל, הוא כעין קו המתארך לאין קץ או נהר הזורם לבלי סוף : ״כאילו השתרעו מנגד מאות שנים של עבודה בנחת״ . זמן ניטרלי הנתפס כצורה חלולה, פנויה תמידית, ממתינה להתמלא בפעולותיהם של בני האדם . לכן ״אין מה לדאוג לעתיד״ ; על ציר הזמן שבו רגעים
|
|