|
|
עמוד:11
מבואא קהילות אחרות 11׀ אלה ואחרות הן קריאות קבילות, ואין לדעת עד כמה ראה קפקא ׀ בהזדהות עם "יהודים" דבר רצוי . בדימוי האחרון הזה, המעורר מחשבה אך נשאר מעורפל, קפקא משיב לשאלתו בשפת הספרות . את המענה אי אפשר להמשיג בקלות, ואף אי אפשר לתרגמו למסר פוליטי או אידאולוגי, שכן קפקא אינו מציג תשובה ברורה וקבועה ; תחת זה הוא פונה לעבר ממלכה שבה אין צורך להימנע מערפול . בסופו של דבר קפקא מרגיש כי "ר א ו י שיציב את עצמו בשקט בפינה" . מה שהוא עושה בפועל רק נרמז בדימוי הזה . קפקא אינו מסתפק בנשימה ( או שמא הוא יוצר משוואה בין נשימה לכתיבה ) ומפיק ספרות, רומנים וסיפורים, פרגמנטים, מכתבים וקטעי יומן שגם אם אינם נותנים תשובה אחת חד-משמעית לשאלה הראשונית, הם מאפשרים לתור את השלכותיה בדרכים לא- רגילות . מנקודת המבט הנפרסת מן הפינה שלו הוא פותח אפשרויות לעסוק בחיפוש הפוטנציאל של הספרות עצמה לחשל "קהילה פוטנציאלית אחרת", "תודעה אחרת ורגישות אחרת" ( דלז וגואטרי 2005 , 48 ) . יצירתו הבדיונית והלא-בדיונית של קפקא — מכתביו ויומניו — מציירת קבוצות רבות ומגוונות . לעיתים הן מכונות במפורש "קהילות", אך בדרך כלל, כמו בקטע היומן שנדון לעיל, לא ברור כיצד הוא מתייחס אליהן או שופט אותן . אמביוולנטיות כלפי קיבוציות בכלל וכלפי הקהילה היהודית בפרט נמצאת לכל אורך כתיבתו, החל בקטעים מוקדמים ביומנו על הציונות ועל תיאטרון היידיש וכלה בשיא של תיאור שיש בו אהבה אך גם ביקורת מעודנת — תיאור עַם העכברים, המופיע בסיפור "יוזפינה הזמרת", אחד מסיפוריו החשובים האחרונים . במכתב מפורסם למקס ברוד קפקא מציב את בני דורו, הדור של יהודי פראג הכותבים גרמנית, במרחב ביניים נטול מסד מוצק : "ברגליהם האחוריות הם עדיין דבקו ביהדותו של אביהם, ואילו רגליהם הקדמיות הבוטשות לא מצאו כל קרקע חדשה . הייאוש שנבע מכך היה להם למקור השראה" ( Kafka
|
|