|
|
עמוד:10
מבוא : קהילות אחרות 01׀ "משבר הזהות של המודרניות" . מהמשך הדברים עולה בבירור כי ׀ קפקא אינו פונה אף לא לאחת משתי העמדות המוכרות שבעזרתן היחיד המודרני מתמודד עם קולקטיביות . מצד אחד אין הוא מעוניין לבצר את האינדיווידואליזם לנוכח דרישות הקהילה — גישה מועדפת במאה התשע-עשרה — ומצד אחר גם אין הוא מביט אל העבר השני, לאפשרות שהיחיד המודרני המנוכר לעצמו ימצא מפלט בחיבוקה של קבוצה, דחף המקושר לתגובות אנטי-אינדיווידואליסטיות, שמרניות או לאומניות כלפי המודרניות . תחת זה קפקא מייצר הזרה חובקת כול, ובאמצעות דימוי מבלבל הוא מתאר את המסקנות שעליו להסיק מן המצב הזה . דומה כי תחושת הזרות של קפקא מוליכה לבידוד ולחוסר תוחלת, מצב שלעיתים קפקא נתפס כגילומו הייצוגי . עם זה סוף הקטע מעמיד בספק אפילו מסקנה זו . בעוד השאלה הראשונה שקפקא שואל ממוקמת היטב בהקשר תרבותי, דתי, פוליטי, התשובה אינה עונה על הדרישות של שדות השיח האלה . היא מסתיימת במטפורה, ציור ספרותי הנשאר פתוח לקריאות מרובות ואף סותרות . הקטע הזה צוטט ה ן כראיה שקפקא מבטל כל עיסוק בעניינים יהודיים, ה ן כביטוי לצערו על שאינו חלק מן הקהילה . אין ספק, קשה לקבוע את הנעימה והמשמעות של הדימוי המסכם : "ראוי היה לי שאתייצב בפינה, שקט לגמרי, מרוצה שאני יכול לנשום" . מן הדימוי, כך נראה, עולות בושה ואשמה על חוסר יכולתו להיות חלק מקהילה, על שאין לו זהות כלל . ואולם לא ברור אם יש מידה של אירוניה החותרת תחת הקריאה הזאת לגינוי עצמי, קריאה המוצאת ביטוי בדימוי של ילד שנענש ונשלח "להתייצב בפינה" . לחלופין, או אפילו בצד האירוניה, הפינה הזאת יכולה להיות תיאור טרגי של המקום שבו קפקא חש שעליו להציב את עצמו ; הוא מצייר את עצמו בפינה, במבוי סתום, במקום שלא יכול להתקיים בו דבר מלבד חיים חשופים שנשללו מהם כל תמיכה ומהות קיומית . עם זה אפשר גם לראות בפינה הזאת נקודה שאומנם נמצאת במרחק מן המרכז, אך עדיין היא חלק מן החדר, שוּלֵי שוליו, ששם אפשר סוף-סוף לשאוף מעט אוויר . קריאות
|
|