|
|
עמוד:12
כך מצאתי את עצמי יושבת במשך יומיים מלאים בחדר הרצאות קלאוסטרופובי עם שמונה מרצים אחרים ועם אישה קטנת ממדים ועתירת אנרגיה בשם ברברה ליינבראון . היא ביקשה מכל אחד מאיתנו להכין שלוש דקות הרצאה אופייניות ולהציג אותן בפני חברינו . אחרי שדיבר בפנינו הדובר הראשון ‑ גבר אפור שיער עם מבטא בריטי, מומחה לעסקים בינלאומיים ‑ היא הציגה לו שאלה בלתי צפויה : "אילו דמויות הבאת איתך לבמה ? " הוא הביט בה ומצמץ . נראה שהוא באמת מבולבל, עד שבסופו של דבר התערב משתתף אחר, שחש בחוסר נוחותו של הגבר שעל הבמה, וביקש מליינבראון להבהיר את כוונתה . הכיתה, הסבירה ליינבראון בחביבות, "היא כמו תיאטרון שבו אתם משחקים את תפקיד המורה" . היא המתינה כדי לתת לנו לעכל את המסר . "כשאנחנו מרצים", המשיכה, "אנחנו מעלים הופעה . כמו שחקנים, אנחנו בוחרים כיצד לגלם את התפקיד ואנחנו מגייסים לשם כך דמויות שחיות בתוכנו ועוזרות לנו להפיח חיים בתפקיד" . חלקנו התנועענו בחוסר נוחות וחייכנו קלות, ונדמה לי ששמעתי מישהו נוחר בזלזול . אני זוכרת שהסתכלתי סביבי כדי לראות אם מישהו קונה את זה . ואז ביטא מישהו את מה שגם אני הרגשתי : "בכיתה אני לא שחקן . אני פשוט מי שאני" . ליינבראון הרהרה בהערה ואז שאלה אותנו על דוגמת ההרצאה שראינו זה עתה . אתם הרי מכירים את האדם הזה כאחד העמיתים שלכם אבל מעולם לא ראיתם אותו מלמד . האם הוא היה שונה בתפקידו כמורה ? האם ראיתם צד שלו שלא ראיתם קודם לכן או למדתם עליו משהו שלא הייתם מודעים לו ? התשובה היתה כמובן "כן" . "על הבמה" הוא לא היה בדיוק אותו אדם שהכרנו מחוץ לכיתה . ובכל פעם שאחד מאיתנו השמיע בפנינו את ההרצאה בת שלוש הדקות שהכין, זה התברר שוב ושוב כנכון . אחד המשתתפים, שבדרך כלל נראה כמו איש אקדמיה טיפוסי ומכופתר, נראה על הבמה יותר כמו קומיקאי סטנד ‑ אפ . עוד אחד 12 לשחק בכוחכוח
|
|