|
|
עמוד:12
12 הסמוכה, אך לפעמים מצאתי את עצמי בצד השני של המתרס, עם חברי החילוניים מהשכונה שצעקו, בצדק להרגשתי, נגד כפייה דתית . הקריאות ״ציונים ארורים״, ״נאצים״ ו״דרוס כל דוס – השמד כל חרד״ נזרקו משני העברים, ואני מצאתי את עצמי באמצע מתפלל שוב ושוב בתוכי : ״שבת שלום ! שבת שלום ! מתי תהפוך אצלי השבת למקום של שלום ? ״ ביני לבין עצמי נצרבה בי חוויית השבת בילדות באופן הכי רחוק מהחוויה מרוממת הנפש והנשגבת של ׳מעין עולם הבא׳, המובעת בפיוטים ששרתי עם אחַי ליד שולחן סעודת השבת . האיסורים הרבים, ההחמרות והחרדה ההלכתית שאפפה את השבת, נתפסו בעיני ככלא שהושלכתי לתוכו ליממה שלמה בכל שבוע . ההמתנה לצאת השבת בלילות הקיץ הארוכים, החיפוש אחר שלושה כוכבים שינצנצו בשמיים ויאותתו על השחרור מהכבלים, זכורים לי כמורטי עצבים . ברוב שנות ילדותי לא אהבתי את השבת ולא מצאתי בה חן וחסד . הדבר היחיד שאהבתי בה היה צלילי השירים העבריים, ששודרו ברדיו בכל ערב שבת וחדרו אלינו מהחלונות הפתוחים של השכנים . כשנטשתי בגיל הנעורים את החברה החרדית, הפסקתי גם לשמור את השבת . מבחינתי, ברגע שהפסקתי להאמין שמקורן של הלכות השבת הוא בהוראותיו המדויקות של בורא עולם, אבד כל הטעם בשמירתן . נהניתי מאוד מהחירות שזכיתי לה סוף-סוף . השבת הפכה לסופ״ש, ליום פנוי שאפשר לעשות איתו מה שרוצים . להיות חופשיים . המעבר לחילוניות לא עמעם אצלי את האהבה למקורות הספרות והתרבות היהודיים . להפך . היכולת לקרוא מחדש את מקורות ישראל, מתוך תפיסה תרבותית רחבה הרואה בהם מורשת שנצברה בתקופות שונות, על ידי קבוצות ואנשים שונים, ריתקה אותי . השילוב בין הרקע התורני החרדי שלי ללימוד המקורות הללו
|
|