|
|
עמוד:10
10 והחל לשמור שבת כהלכתה . בצרפת של אותה תקופה היה היום השביעי בשבוע יום חול לכל דבר ועניין, ולכן נאלץ במשך כל שנות לימודיו להגיע לבית הספר גם בשבת, ברגל, ומבלי שיוכל לטלטל עמו את ספריו ומחברותיו . במסגרת לימודיו באוניברסיטה נאבק רבות על זכותו שלא לכתוב בעת השיעורים ולא להיבחן בשבת . לאחר שנישא לז׳קלין, אמו של אריאל, והזוג עבר להתגורר הרחק ממקום הלימודים, לא היסס ברוך פיקאר לצעוד בשבת שעות ארוכות ברחובות פריז, הלוך וחזור, רק כדי שלא להשאיר את רעייתו לבדה בשבת . אביו של אריאל נהרג בקרבות סיני ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים . אריאל היה אז רק בן שמונה . המאבק לשמירת השבת היה מורשת משמעותית שהשאיר אחריו האב . גם בהיעדרו, הצליחה האם, ז׳קלין, ליצור שבת משפחתית מרובת מוזמנים ואורחים, שבה אריאל, הבן הבכור, לקח אחריות על הטקסים השונים של סעודות השבת . אמו הקפידה לברך ולחבק את כל ילדיה בכל ליל שבת לפני הקידוש ובסופה של הסעודה, ואף פעם לא ויתרה על השירה בצוותא של כל נוסח ברכת המזון על ידי כל המשתתפים והמשתתפות . שבתות ומנהגים אלו צרובים בזיכרונו של אריאל כמתנה יקרה שהוא נושא איתו גם לדורות הבאים . במרחק כמה רחובות ממשפחת פיקאר גדלתי גם אני, דב, הבן הצעיר במשפחה ברוכת ילדים עם עוד שמונה אחים ואחיות גדולים . הורי, אריה וציפורה, ברחו מהצפיפות ומהדלות של שכונת בתי- מילנר שבפאתי מאה שערים אל הזדמנויות המגורים המפתות של ירושלים החדשה, שזה עתה התרחבה וגדלה לבלי שיעור לאחר מלחמת ששת הימים . זו היתה שכונה של עולים חדשים מעיראק וממרוקו, מרומניה ומצרפת, מתימן ומארצות הברית, כולם עדיין נושאים איתם את הזהות ואת האופי של ארצות המוצא . גם אנחנו
|
|