|
|
עמוד:7
נעשות לאידאל מעצב חיים . המחיר שבאימוץ אידאל זה הוא קשה מנשוא : חיי האדם נחלקים למדורים נפרדים, ותודעת הזהות האנושית הספציפית נהפכת לתודעה קרועה ומשוסעת . האני האנושי נעשה למסמן שמסומניו אינם מנהלים ביניהם שיג ושיח . איש מאיתנו אינו חי בפנומנליזם תודעתי . המונח “אני“ אינו שם של יחידות נפרדות שאין ביניהן קשר . אכן, הפילוסוף האנגלי דיוויד יום פירק את תודעת האני הרציף, וטען כי תודעה זו היא עיצוב של דמיוננו וכי אין לה מסומן כלשהו במציאות . ואולם, מאז יום ועד ימינו חזרה ונבחנה תזה זו . אף על פי שהוגים, בעיקר מהזרם הצרפתי הפוסט-מודרני, כמהים אליה ומהדהדים אותה בכתביהם, היא אינה משקפת כראוי את ניסיון חיינו הממשי . כבר ויטגנשטיין טען, בצדק, כי במצב שבו תאוריה נוגדת את המציאות, יש לדחות אותה ולאמץ את המציאות . יהודים בני זמננו חיים במרחב חיים קיומי רב-תרבותי . הם חיים בקהילות תרבותיות שונות, המַפרות ומעצבות את עולמם . נקל להבין כי הגישה המסורתית למקורות אינה מצליחה לתת מענה מספק לשאלות הגדולות של עולמנו, וכי יש צורך בגישה חדשה, המשקפת הן מחויבות והן פתיחות . אריאל פיקאר מציע דרך חדשה . הוא טוען כי עלינו לדרוש את התורה ולדרוש מן התורה . עלינו ליצור מתוך המסורת מענה לצרכים שלנו כיחידים, כקהילות, כחברה וכמדינה . במובן עמוק, אריאל פיקאר, האמון על המסורת היהודית הקלאסית, מציע לקוראי הספר לשוב אל תרבות חז“ל, שהעמידו במרכז את דרשת הפסוקים שבמקרא, כמקור לחידוש ולשינוי . הפרשנות הדרשנית של חז“ל ביטאה הן מחויבות לתורה, והן את פתיחתה לאופקים חדשים . העוז לדרוש של חכמינו ז“ל מרשים באומץ האנושי . הם ראו עצמם כנושאי התורה, ובלשון הרמב“ן : “על הדעת שלהם [ = של חכמים ] הוא [ = האל ] , נותן את התורה“ . מעשה הפרשנות הקלאסי הוא מעשה יצירה . בעולם הרבני הוא דעך זה מכבר . אבל בעולמה של היהדות הישראלית שלנו מעשה זה קם לתחייה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, בין חברי חוג “שדמות“ ; חבורה של חברי קיבוץ שביקשו למצוא בתורת ישראל מקור והשראה לפתיחת אופקי מחשבה חדשים . חבורה זו התכנסה לימים ל“בית המדרש היהודי “ שבמכללת אורנים, ומאז ועד עתה היא מאירה את העבר הקלאסי באור חדש . לא אמנה כאן כרוכל את כל חברי הקבוצה שחוללו את המהפך, ואף לא את אלה שפעלו בעצמם מחוץ לחברה זו כמחוללי התהליך . אציין רק כמה שמות :
|
|